buy1

 

ebay_paypal

לדפדף באלבום לא לך

article77פעם, כשהבטתי בתמונות של סבא טוביה וסבתא מרים חשתי זרות מסוימת כלפיהם. אף על פי שפניהם היו מוכרות לי, לא ידעתי מי הם באמת היו, מה אהבו לעשות, איך דיברו, מה הייתה שגרת יומם. סבא הלך לעולמו בהיותי בת שנה ואת סבתא אני זוכרת במעורפל, כי כשהייתי בת חמש היא נכנעה למחלת הסרטן האיומה.

היום, כשאני מביטה בתמונותיהם, מציפים אותי רגשות חמים כלפיהם. אני נזכרת בחוש ההומור שסבא הפגין סביב שולחן השבת, כשחיקה דמויות בולטות במושבה. אני חושבת על תשוקתה של סבתא למילה הכתובה עד כדי יישור העיתון ספוג המים או השומן שבתוכו עטפו דג ונקניק, וקריאתו במטבח. מדמיינת אותו חולב את הפרה, אותה מכינה גבינה צפתית, מדמיינת גם את הריבים הקטנים ואת הקרבה המפויסת, המאוחרת. אני אוהבת את סבא טוביה ואת סבתא מרים בכל לבי וחשה ברת מזל שזכיתי להכיר אותם רק בזכות צלילה לעומקים, לנבכי זיכרונותיהם של בני המשפחה, בזכות כתיבת ספר המשפחה שלי.

לדפדף באלבום לא לך, של משפחה אחרת, זרה, זו חוויה של ריחוק ואף ניכור מסוים. בעיני המתבונן מבחוץ, אין רגש כמוס בפנים, העיניים אינן מספרות על רגעי שיא בחיים ואינן מתוות את מפת החיים. כשאדם חש כך תוך כדי התבוננות בתמונות משפחתו שלו – זו החמצה.

בעיניי, דומה כתיבת הסיפור המשפחתי לצילום MRI. או כמו שביקשה ממני ענת, שהתייתמה מאמה בילדותה: "אני רוצה לקבל הולוגרמה של אמי". להבדיל מכרונולוגית רנטגן יבשה של מעשי אבות, אריגת הביוגרפיה מחייה את הסיפור. בניית תמונות מחיי המשפחה באמצעים לשוניים-ספרותיים ובעזרת ביסוסו על פרטים משמעותיים שנמסרים לנו במהלך איסוף המידע והתחקיר, מפיחה רוח חיים בדמויות עלומות.

התמונה מהאתר skiny.co.il

חזרה >>