buy1

 

ebay_paypal

article11למטרות-היכון-צא

ילד המובל במסדרונות מערכת החינוך, מכיתה לכיתה, משנה לשנה, מה הוא לומד? הרי גם בשלושים שנה לא נצליח לדחוס לתוך ראשו אפילו עשירית האחוז מהידע הקיים כיום בעולם, מהתיאוריות, מהעובדות המדעיות, מהיצירות, מההשערות שעוד נותרו לחקר ולתהייה, להתנסות ולהמצאה. הידע הוא אוקיאנוס ושנות הלימוד בגן ובבית הספר הן רפסודה. אולי יבוא ברנש בר לבב שיחצה את האוקיאנוס על רפסודה, אבל כדי להכיר ולחקור אותו לעומקו ולרוחבו אין די באומץ כביר ככל שיהיה (עוד אחזור לעניין האומץ) ואין די במוטיבציה אף אם היא מרקיעת שחקים.

ודאי תסכימו איתי ששנת הלימודים היא מרוץ. זו המציאות העגומה.
אולם אם אין סיכוי לגמוע מרחקי אוקיאנוסים על רפסודה (גם אם היא רפסודת מרוץ) – לשם מה נועד הבילוי בבית הספר?
האם המרוץ הזה לפחות מכוּוַן מטרה? ומה היא? לגרות את החושים ואת הדמיון? לרמוז על רוחב היריעה על ידי הרמת שולי שוליה? לתת כלים בידי התלמידים, כדי שילמדו איך לומדים? לתת מושגי יסוד, אותיות וספרות, שמהן כל אחד יבנה את בניין הידע העתידי שלו?

 

שנת הלימודים מתקרבת לסיומה. בתי מסיימת השנה את כיתה ד', ואת השנה השביעית שלה במערכת החינוך הממלכתית. לאחרונה הוזמנו ליום הורים מסכם כדי לשמוע מפי המורה-המחנכת כיצד היא מסכמת את הישגיה הלימודיים של בתנו השנה. התלמידה עצמה לא התבקשה, כמובן, לחוות דעתה על הישגי המורים, על שיטותיהם, על התכנים שנלמדים בבית הספר, על המסרים החינוכיים או הבלתי חינוכיים שקלטה, או על כל דבר אחר שקשור למוסד שבו היא מבלה די הרבה מזמנה. גם אני מעולם לא התבקשתי בשום דרך לחוות דעתי כהורה. גני הילדים ובתי הספר שאני מכירה אינם מנהיגים משוב לקוחות ולקחים שנתי.

נראה שעליתי כיתה. השנה כבר לא מנקרות במוחי השאלות מי הם המורים או מה הם נושאי הלימוד, ואפילו לא – כיצד רצוי ללמד ילדים. אלא (ותסלחו לי על הניסוח הפשטני:) בשביל מה כל זה?
בסיום חילופי הדברים הרגילים, שאלתי את המורה, "מהי מטרת החינוך? האם יש מטרה העומדת לנגד עיניך בבואך לכיתה?" המורה אמרה בגילוי לב שהיא אינה חושבת על זה כל יום, אבל עכשיו כשאני שואלת… המטרה שלה היא ליצור אווירת לימודים מגרה שבתוכה ירצו הילדים ללמוד ויהיה להם נוח ללמוד. נשמע נחמד, אבל האם התשובה עונה לשאלה "בשביל מה כל זה"?

 

בספרו "לנווט בסערה: חינוך בדמוקרטיה פוסטמודרנית" חותך במילותיו רוני אבירם: "במקום שפעם היו בו מטרות ברורות, קיימות היום מבוכה וחרדה גדולה המסתתרות לעתים מאחרי עיסוק טכנוקרטי אובססיבי בפרטים ובנושאים טכניים. [...] אין כל אפשרות לחנך במצב כזה."
במאמרו "דמות המורה העתידי" הוא כותב: "לצד התפיסות הדתיות למיניהן מתפתחות ותתפתחנה תפיסות הומניסטיות של החיים והחינוך. ניתן להצביע על תפיסות שונות של חינוך סביבתי, חינוך אקולוגי, חינוך למחויבות לעתיד, חינוך דמוקרטי, חינוך קהילתי, חינוך פתוח, חינוך לאושר, חינוך לאוטונומיה, שרובן הגדול כבר מתקיימות במציאות הישראלית דהיום." לדבריו לכל התפיסות הללו משותפת ההנחה שמשמעות החיים היא שקובעת את מטרות התהליך החינוכי.

חוק החינוך הממלכתי של מדינת ישראל מציב לא פחות מאחת-עשרה מטרות ללא עדיפות של האחת על השנייה. ובכל זאת, בהנחה שהסדר אינו מקרי בחרתי להתמקד במטרה הראשונה: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו, את משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו." כלומר חינוך לאהבה, לנאמנות ולכבוד. תפיסה זו מתמקדת בסביבתו של הילד – על פיה החינוך נועד לחזק את החברה על כל פניה.
הדבר אינו מקרי, בפורטל חינוך של הוויקיפדיה העברית נכתב: "מטרתן של רוב מערכות החינוך הממוסדות הן להתאים את האדם לחיים בחברה." ומוסבר כי החינוך בדרך כלל מציב לעצמו אחת משתי המטרות: לשנות את תודעתו של האדם המחונך או להכניסו באופן מכוון לעולם המבוגרים ולקבל את ערכיו.

 

ג'ון דיואי טען שהחינוך אינו הכנה לחיים, אלא החיים עצמם. לדעתי, ברוח דומה קבע אלפרד אדלר: "יכולה להיות רק מטרה אחת לחינוך והיא חינוך לאומץ." אם להיות ספיציפיים, באתר "החינוך האלטרנטיבי", מפרט דני לסרי וטוען שבתרבות שלנו "יש צורך במאמץ אקטיבי כדי לטפח את עולם המשמעות, את היכולת להעדיף, את הרגישות להכרח הלוגי והמעשי, את הנכונות לקלף מעשים ורעיונות מיותרים. התכונה הבסיסית הנדרשת מן הפרט ומן הקהילה בחינוך כזה – היא אומץ. האומץ להיות, האומץ להעדיף, האומץ של היחיד להכיר בערך העדפותיו, האומץ לעמוד מאחורי בחירותיו ולהתחקות אחר המשמעות/משקל של הדברים כפי שהוא פוגש אותם בחיים." תפיסה זו מתמקדת בילד – על פיה על החינוך לחזק את הילד כאדם, כפרט, את אישיותו, את כוליותו.

אם כן, איזו מטרה מבין השתיים המוגדרות נבחרת על ידי המורים של ילדינו (במודע או שלא במודע. רצוי במודע) כשהם פוגשים בהם מדי יום ביומו? ומה איתנו ההורים? האם יש לנו מה לומר בנדון?
לעניות דעתי גם בית הספר, כמו המשפחה, נועד להזין קודם את נפשם של הילדים ולא את מוחם. לנהוג בהם כבני אדם וללמדם לנהוג בין בני אדם, לטובתם ולטובת כולנו. לטעמי המורה נמצאת בכיתה כדי להקשיב לתלמידיה, להקשיב להם באמת, לחזק את ביטחונם העצמי, לסייע להם להתמודד עם האתגרים שהם מציבים לעצמם, בגבולות שעומדים לפניהם מתוקף חוקי הטבע, הנורמות החברתיות, המציאות הסובבת אותם.
המורה בעצמה צריכה לעבור את התהליכים שהייתי מצפה שהתלמיד יעבור בבית הספר במהלך שנת הלימודים: לעבוד על עצמו כבן אנוש, לשפר דרכיו המוסריות-הערכיות, לכוון ולווסת את עצמו. וגם: למצוא בתוכו את השלווה, האנרגיות, הרעיונות, ההתלהבות ללימוד. מורה שלומד את עצמו ואת עולמו, שבוחן עצמו ושמותח את קצה גבול יכולותיו עוד טיפה הלאה, כמו שמאמנים שריר להתגמש, הוא המורה שמשמש דוגמה לתלמידיו. דוגמה לאדם מתחשב וחושב, מקשיב וקשוב לעצמו, מתחדש, מתפעם. דוגמה לאדם הבורר מילותיו, הנזהר שלא לפגוע, שמנסה דרכים מגוונות להגיע למגוון תלמידיו.

אינני מציעה לזנוח את תוכנית הלימודים, את חומר הלימוד ואת השיטות כולן. הם התוכן שדרכו כדאי להתאמן, הם המזרן וקרש הקפיצה, המתח ושאר המכשירים לאימון... כדי להגיע למטרות שתיארתי בפסקה הקודמת.

לסיכום, עלינו לבחון את מטרת הבילוי של ילדינו בין כתלי המוסד החינוכי-לימודי. עלינו לשאול את עצמנו כהורים ולעודד את הילדים (מגיל עשר בערך) לחשוב, עלינו לבקש מהמורים שישאלו אף הם: מה המטרה שלי כשאני שולח את ילדי (הורים) / בא לבית הספר (ילדים) / עומד ומלמד בכיתה (מורים)?


אילת אסקוזידו

המאמר נכתב במקורו עבור השבועון ודברת בם של קהילת גשר מזכרת בתיה, והורחב.


חזרה >>