buy1

 

ebay_paypal

article2שברים של זיכרון  - המסע אל נבכי הדורות


שתי אמירות מעניינות שמעתי לאחרונה. האחת "החיים הם מה שאנחנו זוכרים מהם" והשנייה "האדם הוא אוסף זיכרונותיו". הגוף משתנה ותאי הגוף מתחלפים כולם, רק הזיכרונות מצטברים. אבל היכן? במגרות שימושיות, מיידיות? או שמא נדחקים שכבות-שכבות, במגירות נסתרות? זיכרון משונה. מפרימת השכבה העליונה, מציצה שכבה רדומה שהייתה בבחינת נעלם. כמו במנהרת הזמן, חוזרים מספרַי לילדות, לנעורים, לתקופות שנשכחו, שנטמנו.

 אומרים "נבכי הזיכרון". איזו מילה יפה היא נֵבֶך, נֶבֶּך. מתברר שאיוב היה הראשון: "הבאתָּ עד נבכי-ים, ובחקר תהומם התהלכת? (איוב טז), מה הפלא שאצל ביאליק וברדיצ'בסקי האסוציאציות חשוכות ודמוניות. "מנבכי דממה ומים צלמוות" (ביאליק רזי); "הוא זוקף את ראשו בנבכי הליל ומאומה אינו שומע" (ברדיצ'בסקי, סיפורים לה).

לעומתם התנערו ברנר, סוקולוב וש' שלום ובחרו בנבכי החיים: "...שאהב כל כך את החיים וירד עד נבכי תהום החיים" (ברנר, ג 62); "...רושם אחד עולה מנבכי הזיכרונות" (סוקולוב, במראות 406); והמטאפורה הנפלאה: "אל נבכי הדורות הוא משליך לפידים" (ש' שלום, שירים פ)...

לפעמים גם אני מנסה להשליך לפידים אל נבכי הדורות, מוצאת את עצמי אוספת שברים של זיכרון. מקוטעים ומגומגמים מתחוורים הסיפורים מפעם. מה שבמבט ראשון נראה שטחי ודל, קליפתי, מתקלף וחושף תחתיו רבדים מלאי תוכן ועניין, ששרדו. הקושי לספר, אם קיים כזה, אינו בהכרח נובע מ"זיכרון גרוע", וגם לא בהכרח מחשש לחשיפת סודות שהוצפנו... אלא דווקא מרתיעה מהרגשות שהזיכרונות מעוררים. אם כך, האם מותר לי לנסות לפתוח מה שבנאדם מתעקש לסגור כאמצעי הגנה? לא. איני מנסה לשלוח יד גסה. וגם איני משלה את עצמי שאפשר לפתוח חרצובות זיכרון בניגוד לרצונו של אדם. מי שחתם את העבר, מי שסייג, לא יניח להתקרב.

דומים השברים לאלה שמוצאים באדמה ושהחופרים מטאטאים מעליהם את האבק במברשות עדינות. אוצרות חבויים בינות לתאים האפורים. חלקם פוצעים עדיין, אפילו הסרת האבק בנשיפה עלולה להכאיב. קטעי זיכרונות, חלקם עמומים, כהים. אני מרימה ובוחנת שברים קטנים, רסיסים. מצרפת, מאחה. מדביקה. הדבק זר אך לפעמים נטמע. בולט או משתלב? האם התפרים נראים לכל עין או רק למתבונן מקרוב, למי שיודע? לפעמים חסרים חלקים. היד הכותבת אמורה להשלים את הפיסות העלומות, הדמיון בורא קורים בין שבר לשבר בַּמקום הגידם. אך אני חוששת להציב שם זיכרון חלופי, איבר זר, חלקי חילוף פלסטיים שקרניים. לעתים, ורק אם גוף הזיכרון נוכח בעוצמה ברורה, אני חשה שמותר, שיסולח לי בפינות הנשכחות. האם היה מי מבין אבותינו או אמותינו מרשה שימציאו אחר במקומו? שייחסו לו תכונות כאלה או אחרות על סמך ראיות לכאורה, על סמך צל צלו של פרט ביוגרפי מקרי?

אני חוזרת למי שגופו וזיכרונו עמו, ושבתוכו אצור מטען שברי זיכרונות שקיבל בירושה, או שהוא לפחות נושא חלק מהמטען הגנטי של מושא החיפושים. ואני שואלת את הזוכרים ששמו לפני את השרידים, ומבררת אם להם חשובה האמת הסבירה העובדתית או שמבחינתם האמת סובייקטיבית, נזילה וחמקמקה לעולם. האם יעדיפו תיעוד מידע חלקיקי ככל שיהיה במידת הדיוק האפשרית, או סיפור טוב שאוסף אליו בנאמנות את שברי הזיכרון.

יותר יותר אני מוצאת שככל שנושאי הזיכרון רחוקים בדורות מאבותיהם, כך הם יבקשו להשלים, לרקום במילים את החלקים החסרים. כך הם יבקשו שאברא בעבורם על סמך קורדינטות בודדות באירועי חיים, בתרחישי הזמן ההוא ובמקומות שמעולם לא דרכה בהם כף רגלי – סיפור חיים.

כמו בלש אני מגששת בחושי, ערה לשביבי מידע, מלקטת עדויות בחושך, מחדדת אינטואיציות, תחושותיי מקרבות אותי לנפשות מקדם. אני לומדת כל פרט ממתי המעט, מסמנת את המקום והזמן כדי לחקור ולנבור בהיסטוריה... עד שאוכל להפשיל את שרוולי כדי לטבול עמוק במילים ולדלות מתוכן את הקרובות ביותר ללבי בלובשי את גלימת האחר הלא מוכר עד כה.

אילת אסקוזידו