buy1

 

ebay_paypal

article8התפתחות ההתעניינות המחקרית בסיפור החיים / רוברט אטקינסון

המאמר תורגם ומופיע כאן באישורו של פרופ' רוברט אטקינסון ובאדיבותו
תרגמה מאנגלית: עינת רותם

 אנשים מתחומים מדעיים שונים מראיינים ושומעים סיפורי חיים של אנשים אחרים זמן רב משאנו מודעים לכך. ככל שאני יכול לקבוע, ריאיון סיפור החיים התפתח מההיסטוריה שבעל-פה, מהיסטוריית החיים, ומגישות אתנוגרפיות ותחומי שדה נוספים. זוהי שיטת מחקר איכותנית לאיסוף מידע על תמצית סובייקטיבית של חיי אדם שלמים, ומידע זה ניתן להעברה בין גישות (דיסציפלינות).

ריאיון הסיפור האישי עומד בפני עצמו כשיטה להביט על החיים כמכלול, וכדרך לביצוע מחקר מעמיק על חיי היחיד. הוא נהיה גורם מרכזי בתת התחום המתפתח של לימוד נרטיבי של חיים (Cohker 1988; Josselson & Lieblich 1993), בזכות היישומים הבין-תחומיים בהבנת חיי היחיד והדרך שבה היחיד מגלם תפקידים שונים בחברה (Cohler 1993; Gergen & Gergen 1993).
מקובל לחשוב שהשימוש בנרטיבים של חיים במחקר אקדמי התחיל בפסיכולוגיה, ביישום התורה הפסיכואנליטית של פרויד (1910, 1911) על חיים של יחידים. (1942Gordon Allport). אם כי הוא התבסס על מסמכים משניים, כלומר למד על התפתחותם האישית של אנשים מתוך מסמכים שכתבו. הוא התמקד במסמכים ראשוניים שכללו נרטיבים, והתייחס לבעייתיות שבאמינות ותקפות הפירוש של חומרים אלה. שיטה זו הגיעה לבשלות במחקריו של אריק אריקסון על לותר (1958) ועל גנדי (1969). אריקסון (1975) השתמש בקורות החיים של שני אישים אלה גם כדי לגלות איך רגעים היסטוריים השפיעו על חייהם.
(Henry Murray 1938, 1955) הנרי מוראי היה מהראשונים שחקרו חיים פרטיים תוך שימוש בסיפורי חיים, בראש ובראשונה על-מנת להבין את התפתחות האישיות. העניין שפסיכולוגים של האישיות ומדענים חברתיים ומלומדים מתחומים שונים מגלים לאחרונה בסיפור, משקף את העניין הרחב בנרטיבים, כי בכוחו להאיר את חיי האנשים בחברה. על-מנת להבין את ההתנסות האנושית השתמש תיאודור סברין ( Theodore Sarbin 1986) בנרטיב, הגדיר אותו כ"מטפורה שורשית" והציב אותו בלבו של תהליך התפתחות ה"אני". לעומתו, השתמש ג'רום ברונר (Jerome Bruner 1986) בנרטיב כאמצעי לגילוי הדרך שבה אנו "בונים" את חיינו.
חקר הנרטיב של החיים, כפי שמוצג בסדרת המאמרים של ג'וסלסון ואנה רות'לן (Ruthellen, Josselson & Anna Lieblich 1993, 1994, 1995, 1996,1997, 1999), נועד לקדם את ההבנה התיאורטית של סיפורי החיים האישיים באמצעות עבודות מעמיקות, בחינות שיטתיות, ומחקרים תיאורטיים.  

היסטורית החיים מהווה מזה זמן רב מתודולוגיה ראשונית של עבודת שדה אנתרופולוגית. (James Spradley (1979 מצביע על כך שחלק מהיסטוריות החיים עברו עריכה רבה בידי האתנוגרף (לעיתים, רק 60% מהתיאור מובא במילותיו או בשפתו של המרואיין), בעוד שהיסטוריות חיים אחרות מוצגות באותה צורה שבה נערכה ההקלטה. "היסטורית החיים" ו"סיפור החיים" דומים מאוד בגישתם ובמה שהם כוללים, אלא שSהמידע המסוים שאותו מחפשים והמוצר הסופי יכולים להיות שונים מאוד. במושג "סיפור חיים" מרבים להשתמש בפולקלור (Titon 1980; Ives 1986) באותו האופן שבו מתייחסים באנתרופולוגיה למושג "היסטורית חיים". את הדגש שמים בדרך-כלל על תפקיד המרואיין כמעביר מסורת בחברה.

יש הבדל ניכר בין צורות ההגשה של סיפורי חיים, והוא נובע מהבדלים בין התחומים ומהבדלי הגישות של המראיינים או החוקרים. ניתן לקרוא אותם בעיקר כתיאור של הנאמר מפי החוקרים, או כציטוט מדויק של המרואיין, במילותיו שלו.

ככלי מחקר שמעורר עניין רב ומשמש כיום בתחומים רבים, יש שתי גישות עיקריות לסיפור חיים, קונסטרוקטיביסטית ונטורליסטית.

חוקרי הנרטיבים משוכנעים שסיפור החיים זקוק לתיווך, והוא תוצר של שיתוף פעולה בין המראיין והמרואיין. גישה זו מדגישה את תהליך הגילוי של סיפור החיים. מנקודת המבט הקונסטרוקטיביסטית, ערכם של סיפורי החיים נמדד פחות במידת התאמתם לחוויות החיים שנדונות, ויותר במידה שבה אחרים, בנוסף לאלה שבחייהם מדובר, משתמשים בתיאורי החיים למטרות מגוונות (Gubrium & Holstein 1998; Holstein & Gubrium 2000a, 2000b). מנגד ניצב התיאור הנאמן לחוויה הסוביקטיבית.

העניין שלי בגישה הנטורליסטית לסיפורי חיים, החל בהקשר הבינתחומי, לפני יותר מ-30 שנים, בלימודי ההסמכה שלי בתחום הפולקלור, כאשר ריאיינתי "מעביר מסורת" קשיש על סיפור חייו. המשכתי בלימודי לתואר שני נוסף בייעוץ, והתחלתי לראות את הכוח לא רק בסיפור, אלא גם בסיפור חוזר, או בהרכבה והרכבה מחדש, עיצוב ועיבוד חוזרים של הסיפור, ובמיוחד בהתעמקות ובהרחבת הסיפור. בעבודת הדוקטורט שלי, שהתמקדה בהתפתחות אנושית בין-תרבותית, הרחבתי עוד עניין זה על ידי שימוש בריאיון סיפור החיים על-מנת לגלות איך ערכים תרבותיים ומסורות מושפעים מהתפתחות האדם במהלך חייו.

בנסותך להבין חוויות של האחר בחייו או את יחסיו עם הזולת, חשוב לאפשר לקולו להישמע, לאפשר לו קודם כל לדבר בשמו ועל עצמו. אם אנו מתעניינים בנקודת מבטו הייחודית של אדם, אין דרך טובה מלתת לקולו שלו להישמע, לאפשר לו, קודם לכול, לדבר בשם ועל עצמו. אין דרך טובה לראות את נקודת המבט הייחודית של אדם, מאשר להאזין לקולו שלו. אני גם מעוניין שאנשים יספרו את סיפורם מנקודת מבט שמאפשרת להם לראות את חייהם כמכלול, לראות את חייהם בעין סובייקטיבית לאורך הזמן כשהכול מתאים יחד, או במקוטע, או בשתי הצורות. אחרי הכול, נקודת המבט הסובייקטיבית היא היעד של מאמצינו המחקריים. היא זו שמלכדת את מציאות עולמם. מספר הסיפורים הוא הפרשן הראשון של הסיפור שאותו הוא מספר. דרך בניית המציאות שלו והסיפור שהוא מספר, אנחנו כחוקרים שואבים את מה שברצוננו ללמוד מהם. זה מה שחדש ב"אתנוגרפיה החדשה" (Holstein & Gubrium1995) .

מאז הקמתו של "המרכז ללימודי חיים" באוניברסיטת דרום מיין ב-1988, ניסיתי למזג את כל תחומי העניין האלה לא רק באמצעות גישור בין תחומים, אלא גם בבניית ארכיון של סיפורי חיים, שיש בו כעת יותר מ-500 סיפורים. מטרת הארכיון היא להציע לחוקרים בעלי מטרות ותחומי עניין שונים בסיס נתונים ייחודי. רוב סיפורי החיים שבארכיון נאספו ע"י תלמידי המחקר שלי בתרגילים שנועדו ללימוד הדרך שבה רואה אדם את ההתפתחות שלו עם הזמן ובמעגל החיים. סיפורי החיים שבארכיון נגישים לכל חוקר לשימוש שניוני, וניתן לאתר אותם לפי נושאים או לפי סיווגים שמופיעים על הכריכה.

אני מאמין שמכל סיפור חיים ניתן לאפיין את הערך והחשיבות הייחודיים. וכן שלצד ההבדלים, כולנו כבני אדם חולקים מרכיבים, מוטיבים ונושאים משותפים רבים שכל סיפורי החיים מבטאים. אני השתמשתי בסיפורי חיים בצורה הבאה: חיפשתי נושאים חשובים בחיים שצצו בעת שאדם סיפר את סיפורו. נושאים אלה יכולים להסביר את לכידות הסיפור. איך ולמה הסיפור נשאר שלם, גם כשיש בו שיבושים. נושאים שחוזרים על עצמם בחיים מצביעים על השפעות חשובות ועל מערכות יחסים. בקבוצה קטנה של ריאיונות סיפורי חיים עם קשישים, תרתי אחר השקפת החיים כמכלול וחקרתי איך הנושאים של המשכיות, מטרה, מחוייבות ומשמעות מוצאים ביטוי בחייהם (Atkinson 1985).
סיפורי חיים זכו ליחס של הערכה וכבוד בחוגים אקדמיים רבים. פסיכולוגים מכירים בערך של נרטיבים אישיים בהבנת התפתחות האישיות (Runyan 1982; McAdams 1993) .
אנתרופולוגים משתמשים בהיסטורית החיים, או בחקר מקרה בודד כיחידת התייחסות מועדפת למדידות של דימיון ושוני תרבותיים (Spradley 1979; Langness & Frank 1981;)(Abu-Lughod 1993). סוציולוגים משתמשים בסיפורי חיים להבנת ולהגדרת יחסים ואינטראקציות בתוך קבוצות וקהילות (Bertaux 1981` Linde 1993). בחינוך, השתמשו בסיפורי חיים כדרך חדשה להתנסות ולהוראה (Witherell & Noddings 1991) . לחוקרי ספרות משמשות האוטוביוגרפיות טקסטים שדרכם ניתן לבחון שאלות בדבר עיצוב, סגנון, תוכן, נושאים ספרותיים ואמת אישית (Olney 1980). היסטוריונים שמתבססים על ההיסטוריה שבעל-פה מוצאים, שסיפורי חיים הם מקור חשוב להעלאת ערכה של ההיסטוריה המקומית (Allen & Montell 1981)(James Birren 1996) ג'יימס בירן חוקר הזקנה (גרונטרולוגיסט) משתמש גם הוא באוטוביוגרפיות מונחות כמקור לחומר מחקרי בפסיכולוגיה ובמדעי החברה.

התנועה אל עבר סיפורי חיים, לפיה אנו מספרים את הסיפור שלנו, במילים שלנו, היא תנועה אל עבר הכרה באמת האישית מנקודת המבט הסובייקטיבית, כמו גם תנועה אל עבר הביסוס של הנרטיב. נרטיב של סיפור החיים מדגיש השפעות, התנסויות, נסיבות, בעיות, נושאים ולקחים חשובים בחיי האדם. ככזה, נרטיב של סיפור חיים יכול להיות התנסות חשובה עבור מספרי הסיפור, באותה מידה שהוא עבודה מחקרית מוצלחת של אוסף הנתונים.

בתנועה זו תמך (Bruner 1986,1987,1990, 1991) ברונר, הפסיכולוג הקוגניטיבי שהדגים שמשמעות (ומציאות) אישית נבנית במהלך יצירת סיפור הנרטיב של היחיד, שהחוויות שלנו לובשות צורה של הנרטיבים שבהם אנו משתמשים, בכדי לספר עליהן, ושסיפורים הם דרכנו לארגן, לפרש, וליצור משמעות לחוויות שלנו תוך שימור תחושה של המשכיות.


הספר " THE LIFE STORY INTERVIEW" יצא לאור בהוצאת:
Thousand Oaks, Calif. : Sage Publications, ©1998

המרכז למחקר החיים שפרופ' רוברט אטקיסון עומד בראשו -
http://usm.maine.edu/cehd/csl/


 
חזרה >>