buy1

 

ebay_paypal

 

article9היסטוריית החיים בקרב זקני השבט / ברברה מיירהוף

Myerhoff, B. (1982) "Life history among the elder": Performance, Visibility and
Remembering, in J. Ruby (ed.), A Crack In the Mirror: Reflexive Perspectives in Anthropology. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

קרל מאנהיים הבחין בכך שיחידים, אשר שייכים לאותו דור ונולדו באותה שנה, הם בעלי מיקום משותף במימד ההיסטורי של התהליך החברתי. חברות בקבוצה  משותפת היא ידע, אינפורמציית רקע, כמו חוקי דקדוק, שמעניינת יותר מנתחים מבחוץ מאשר את החברים. אאוטסיידרים מעוניינים בהסברים במקום שבו סובייקט ממשיך בהרגליו יומיומיים באופן לא מודע. לעתים התנאים חוברים כך שקבוצה דורית מודעת לעצמה בחריפות והם הופכים למשתתפים פעילים בהיסטוריה שלהם, הם מספקים לעצמם הגדרות והסברים על גורלם, עברם ועתידם. במקרים מסוימים הם בונים את עצמם, את הדימוי שלהם בעיניהם או בעיני מי שצופה בהם.

הקבוצה שמתוארת היא מודעת לעצמה באופן מלאכותי שכזה, בונה את עצמה ויודעת זאת ומעריכה את התהליך. זהו מצב הכרה מסתורי אך מוגדר, מופיע בהקשר אישי וקולקטיבי. "זיכרון דורי" הוא זה שיש לפרטים על היסטוריית המשפחה שלהם וזיכרון קולקטיבי כללי יותר על עברם. הקבוצה הזאת ירשה זיכרונות של תרבות וחברה שנכחדה בשואה ואין מי שיחווה את תרבותם לאחר מותם. זה מגביר את המודעות הקבוצתית להעביר מסר דחוף שכנראה לא יובן.

ב-1972 החל מחקר על קבוצת יהודים מבוגרים יוצאי מזרח אירופה שפיתחו תת תרבות ייחודית, עשירה וחזקה השואבת מעבר דתי-אתני משותף. חייהם בילדותם בשטייטל סביב האידיש והפולקלור שלה. רובד הילדות הוגבל במהלך שנות חייהם בארצות הברית כשעבדו במטרה לתת לילדיהם את המקסימום כדי שיצליחו בחברה החדשה. חלקם הזדהה אז עם ערכי חופש שוויון ודמוקרטיה. למרות שרובם כבר לא היו אורתודוקסים כהוריהם הם עדיין מאוד הזדהו עם התרבות היהודית-ציונית והאידישקייט שהיוו מכנה משותף בנוסף לערכיהם הסוציו-פוליטיים. רוב ה-4,000 שנחקרו חיו לאורך החוף בשכונות מסוכנות, כמעט כולם בעוני, בדירות (או חדרים) שכורות, עם קשיי תחבורה. הקרובים מרוחקים ומפוזרים, הילדים ביקרו לעתים רחוקות, מגע עם אנשים מבחוץ – דליל ולא קבוע. מספר ארגונים תמכו בהם. גם בשנות ה-80 וה-90 לחייהם הם היו עצמאיים ואוטונומיים. דווקא בידודם תרם לתוקף ולעצמת תת התרבות המאולתרת שלהם. הם נאלצו לסבול את הבדלי האידיאולוגיה ביניהם. ללא הילדים לצדם הם לא היו נבוכים מהצדדים שבמסורתם שמצאו בהם ערך ויכלו להשיל את המנהגים האמריקאים. הם ידעו שהם נושאים תרבות שתמות איתם. שוליים לחברה האמריקאית, חסרי יכולת כלכלית, פיזית ופוליטית הם נאבקו על מקומם בקהילה שלהם ועל רגע של תשומת לב מהעולם החיצון. מוות, אימפוטנטיות, בלתי נראות היוו איומים עם נוכחות בכל מקום. אבל האווירה בקהילה לא הייתה של תבוסה או ייאוש, להפך – היה כוח, חיות, הומור, אירוניה והגינות. למרות חוסר החשיבות שיוחס להם מבחוץ הם החשיבו את עצמם. לדעת המחברת הסיפורים על היסטוריית החיים השפיעו על הרגשת הצלחתם כקשישים.

ב"מרכז עלייה" היו 250-400 חברים אבל רבים אחרים השתמשו במרכז החברתי הזה. ארוחות חמות, שירותים חברתיים, מסיבות, טקסים והחצר שימשה מקום מפגש גם כשהמרכז סגור.

הצגה עצמית והופעה:
תרבויות מציעות הצגה עצמית לחבריהן ולעתים בהזדמנויות קולקטיביות פרשנויות. הן מספרות סיפורים, הערות, תיאור, מראה, שיקוף. תרבות איננה שיקוף מדויק אלא ניגוד, הגזמה, שקר וכו', אבל ידיעה עצמית אישית וקולקטיבית היא התוצאה. התיאורים נעים ברמיזות דקות ועד הפקה דרמטית מלאה של הדרך בה החברים מגלמים את מקומם במערכת הברתית, את כוונותיהם ואופיים.  מעלים את השאלות מי אנחנו ולמה אנחנו כאן. הופעות אלו הינן הזדמנויות להתגלות, מרכיב של היות העצמי שאי אפשר לוותר עליו משום שאם לא נתקיים לעיני אחרים אנו עלולים לפקפק בקיומנו עצמנו.

Being אינו נתון, אלא נבנה חברתית ופסיכולוגית. לפיכך זה אירוני לחשוב על הופעות כרשות, כשרירותיות או כקישוטים, כמו שנטו לעשות בחברות מערביות. תרבות היא גם במה להצהרות אישיות וקולקטיביות של being ובהזדמנויות כאלו יש יותר משיקוף, גם כתיבת היסטוריה כפי שהיא הייתה צריכה להיות דומה יותר למיתוס ודת מאשר לרשימת אירועים נצחיים ריקים להם קוראים היסטוריה. המימד ההצגתי של תרבות נראה לעתים קרובות יותר בטקסים, חגיגות, פסטיבלים שמובנים כאמצעים וביטויים, מטשטשים דיכוטומיות (מדע –אמנות, מיתוס-מציאות).
האתגר הוא לשכנע את השחקנים והצופים שהנראה הוא שישנו. היו משכנעים פחות ע"י קוגניציה מאשר ע"י רגשות ופיזיולוגיה. הגוף משתכנע ואחרי השכל. "לעשות זה להאמין". כשהופעה כזאת היא מוצלחת אנחנו חווים חוויה יותר מאמונה. כדי שתרבות תהיה רפלקסיבית יש צורך במערך, סמלים, בקהל.

טקסים מוגדרים "Definitional Ceremonies"- הזדמנויות טבעיות אינן מוצאות וחייבים להמציא אותן באופן מלאכותי. קבוצות שוליים שבזים להם ומתעלמים מהם מחפשים הזדמנויות להופיע לפני אחרים באור של הפירוש הפנימי שלהם. בקרב הקבוצות של חברי המרכז הקהילתי טקסים מוגדרים כאלו היו חלק מרכזי מהתנהגותם הקולקטיבית והנסיבות תרמו לכך, גילם, הרגשת הנטישה הכואבת, העולם מתעלם, גופם כבר אינו הוכחה לקיומם הברור. היו שהצטרכו לאשר לא רק שחייהם חשובים אלא שהם באמת שם בכלל. הופעה היא לא רק כלי להראות, הגדרה עצמית מושגת באמצעותו וזה כמו להיות מה שאתה טוען שאתה. מתוך אינספור אפשרויות נבחרת נוסחה ממצה. הפעלת חוקים מכוונת ולא ספונטנית, רטורית ודידקטית, לארגן את הכאוס בעולם ובו זמנית לטעון לקיום ולמשמעות, משמעת והזכרות.

חיפוש המשמעות כדי לחזור מקצה עולם החיים. הבירור לתשובות ("למה אני?"...) דרך היסטוריה פרטית או קולקטיבית הפך עבור כמה מחברי המרכז לאובססיה. הישרדות ואשמת הניצולים יכולים לשמש סוכנים להפיכת החומרים הבסיסיים של קיום פשוט ואסון להכרה. התוצאה היא פיתוח יכולת לחיות חיים מובחנים וזה כולל את בניית מוסר עולמי מוסבר למרות הוכחות חיצוניות שכנגד. חברי המרכז השיגו זאת. השימוש שלהם בריטואלים ובטקסים כדי להמריץ ולפרש את חיי היומיום היה ראוי לציון. הכל הואר במה שנכחד ואבד. הם חשו חייבים (לאלו שמתו) לחיות ולשמר מסורות ולחיות יותר מאויביהם הפך למשימה אחראית שמלאה אותם בגאווה.

היזכרות בילדות, לחוות את העצמי המקורי ולהבין שזה אותו עצמי עד הזקנה, האינטגרציה עם שלבים מוקדמים מספקת תחושת המשכיות ושלמות "ego integrity". הזכרות היא איסוף (איחוד) מחדש של דמויות השייכות לסיפור החיים, העצמי הקודם ואחרים משמעותיים שהם חלק מהסיפור. זה לא הבזקי זיכרון, החיים מקבלים צורה מתרחבת עד לעבר ולתוך העתיד. כאן ההיסטוריה קרובה לטקס ולאמנות, הדחף לסדר. הזמן הוא הסתחפות (ארוזיה)  במקום הצטברות. לעתים המוות עצמו היה פחות מפחיד מלמות בלי הזדמנות לפרוק את משא הזיכרונות. הם ידעו שצעירים לא יבינו ממש מה שהם עברו בעצמם אבל הזיכרון שהייתה היסטריה, עם, תרבות, סיפור- מספיק. הסיפורים לא חייבים לעבור בשלמותם או בדיוקם.

_________________

כבר כילדה, באמצעות הסיפורים שסבתה סיפרה לה במטבחן שבקליוולנד, ידעה האנתרופולוגית ברברה מיירהוף ש"הסיפורים שאתה מספר לעצמך או לאחרים יכולים להפוך את העולם." היא נולדה ב-1935 וכל חייה למדה את הדרכים שבהן גברים ונשים מתרבויות שונות משתמשים בסיפורים שלהם ומקדשים ריטואלים, כדי להחדיר משמעות לחיים הקשים. היא נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 49.


חזרה >>