buy1

 

ebay_paypal

article10ציטוטים בעברית
"ומתוק האור וטוב לעיניים, לראות את השמש.
כי אם שנים הרבה יחיה האדם, בכולם ישמח;
ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו, כל שבא הבל. 
שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך,
והלך בדרכי לבך, ובמראי עיניך;
ודע, כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט. 
והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך"
(קהלת יא 7-10)

...................................................

"לזכור את העבר, לחיות בהווה, לבטוח בעתיד". (אבא קובנר)

...................................................

"יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם. יש אנשים שזיו זכרם מאיר כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו. אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל - הם הם שמראים לאדם את הדרך..."
(חנה סנש)

...................................................

"הכרת אורחות החיים של קודמיי הייתה תורמת הרבה להבנת עצמי בתור חוליה בשרשרת אנושית". (רבקה רז, "הסופר שבפנים")

...................................................

"לדרכים אין עיניים לראות
מה עמקו חלומות הולכיהם". (אברהם חלפי) 

...................................................

"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך)

...................................................

 

"על הביוגרף האידיאלי קודם כל לחבב בני אדם, להיות סקרן ומרותק אליהם, לגלות סובלנות לחולשותיהם ומוזרויותיהם ולהיות משועשע על ידן. עליו להתייחס אל האדם לא כאל מייצר אמנות, מדע או פילוסופיה, ובוודאי לא כאל נציג של משהו. אלא עליו להיות מאוהב בעצם קיומו של האדם, בעצם חייו."
(דן צלקה, "סימניות", הקיבוץ המאוחד, 1987.)

...................................................

"עולם מלא, חיי דור שלם של אבות וזקנים, עומד להיגנז בצרופי אותיות הללו. חיי שלמה – חיי דור ישראל הם. כאן יש לחוס על כל תג ותג. כאן יקר מפז כל קוצו של יוד…  מי שמצַיר את החיים כמוהו – עליו להתלבש שוב באותם החיים, עליו לשוב ולחיות אותם שנית מבראשית,  לקבוע את דירתו בהם, להיכנס בעבים ובעמקם, להיבלע בהם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו."
(ח"נ ביאליק, "בגבורות")

...................................................

"תגיד לי אתה, מספיק לאדם שהוא חי כדי שתהיה לו ביוגרפיה, או שחשוב גם תוכן לחיים?"
"אתה רוצה שיכתבו עליך ביוגרפיה?"
"עליי? למה עליי?"
"אז למה אתה מתעניין?"
"כללית," נאנח מר מוגרבי, "חייתי שלוש שנים בבורדו, צרפת. למדתי מזכירות חקלאית. זמן מה הייתי נפגש לכוס תה עם אחת שטענה כי היא מצאצאי הצארית הרוסית יקטרינה הגדולה. אחר כך חזרתי ארצה. לא התקבלתי לחברת אגרקסקו, לא התקבלתי לקיבוץ. הייתי פקיד טוב שלושים שנה. אחר כך קיצוצים."
"זה נשמע כבר ביוגרפיה."
"לכולם יש, אריק, לכולם יש. נדמה לך אנשים שעוברים פה ומסתכלים עליי יכולים לדמיין שאישה מבית המלוכה הרוסי רצתה להינשא לי פעם?"
(אמיר גוטפרוינד, "בשבילה גיבורים עפים", זמורה ביתן, 2008, עמ' 378.)


...................................................

"הרי קורות חייו של עם אינן בעצם אלא קורות חייו המוגדלות של בן אותו עם..."
(מרטין בובר, "היהדות והאנושות")

 ...................................................

"יש אומרים שתכליתו של כל סיפור היא לתת סדר במציאות.
לא רק סדר של זמנים, אלא גם מעלות של חשיבות.
ויש אומרים שכל סיפור בא לעולם רק כדי לענות על שאלות."
(מאיר שלו,  "כימים אחדים", עם עובד, 1994.)

...................................................

"'בעלי אינו מצייר כמעט,' התאוננה אשתו של חבר, שנזדמנה בדרכי ברחוב.
'שיכתוב זכרונות' – יעצתי לה – 'יש לו מה לספר.'
'מה, זכרונות? האומנם סבור אתה, שהוא עובר בטל? זה מוקדם עדיין. זכרונות!' הפטירה בנעימת עלבון.
'את טועה' – אמרתי לה – 'אין זה מוקדם. זה כבר מאוחר.' נפרדתי והלכתי."
(חיים גליקסברג, "שמורים בלב", עם עובד תרבות וחינוך, 1975.)

...................................................

"מקובל משום מה, כי על המדינאי או העסקן, היוצא בדימוס, לרשום זכרונות או לכתוב מאמרים. אתה יכול לשמוע לעתים: 'נו, פרשת לגמלאות, אתה תוכל להפיק נחת מנכדיך ולכתוב זכרונות.'
אטו מלתא זוטרא! זכרונות!
לרוב זכרונות של מדינאים ועסקנים אין להם ערך ספרותי, אם הדברים לא נרשמו בצעירותם, בימן או בפנקס. מיטב הזכרונות נכתבו בידי סופרים בצעירותם או בשנות עמידה ואם נתפרסמו בערוב ימיהם, הרי נעזרו ברשימות."
(חיים גליקסברג, "שמורים בלב", עם עובד תרבות וחינוך, 1975.)

...................................................

"התשובה לשאלה מי אני היא אוסף של סיפורים אישיים שנאגרו בזיכרון. אנחנו יצורים אוגרים. מילים, התנסויות, ידע, צלילים, תמונות, טעמים וריחות. הזיכרון אוגר, והשכחה ממיינת. לכל אחד מהם החוכמה שלו."
(ניצה אייל, "תמונות פסיכולוגיות", אריה ניר הוצאה לאור בע"מ, 2003)

...................................................

"זיכרון העבר האישי אינו ארכיון מסודר של תאריכים, אירועים והתנסויות. הוא אינו ספר היסטוריה, אלא סיפור החיים כפי שקלטנו ועיצבנו במהלך השנים. בסיפור הזה אנחנו הגיבורים הראשיים. יש בו עלילה מרתקת, עליות ומורדות, ולרוב גם אמירה כלשהי, שהמורה לספרות הייתה מכנה בשם מוסר השכל. דרך הסיפור אנו מעבירים את תפיסת החיים, את הסגנון הפרשני המיוחד לנו, את המטרות ואת הבחירות... האם אפשר לסמוך על דיוק הזיכרונות האישיים? כן ולא. קשה למדוד זיכרונות אוטוביוגרפיים על-פי קריטריון של נכון או לא נכון. מצד אחד מצביעים ממצאי מחקרים על כך שזיכרונות אישיים אינם בהכרח מהימנים או מדויקים, מצד שני, הם משמשים מדריך מסעות ומקור מידע שאין לו כל תחליף לגבי עצמנו ועברנו. כל פרפר בוגר משוכנע כי בילדותו היה פרפר קטן ולא זחל, סבור אחד החוקרים, וטוען – הבגרות הופכת אותנו לשקרנים. איננו שקרנים, אני מתווכחת איתו, אנו בונים ומעצבים את סיפור החיים שלנו, ועדיף לעשות כן מנקודת ראות של פרפר ולא של זחל. מי שמרגיש היום פרפר, יפתח זיכרונות צבעוניים של פרפר."
(ניצה אייל, "נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה", הוצאת אריה ניר, 2004.)

...................................................

"לכל המבקש להעלות נשכחות, רוצים להעלות נשכחות מילדותכם? דפדפו ביומנים ישנים, התבוננו באלבום התמונות ודברו על התקופה ההיא. ואם אין מי שמוכן להקשיב - הקליטו את סיפוריכם לעצמכם. התחילו במעט שאתם זוכרים. נסו להיכנס בדמיונכם אל בית-הספר, לשחזר את מראהו של אבא באותם ימים, להעלות ריחות נשכחים. עצם הסיפור ידלה פתאום מנבכי הזיכרון עוד ועוד זיכרונות שנשכחו. פתאום הילדות כבר לא תהיה ריקה כל-כך, וסיפורים שפעם תוארו בשתי מילים יקבלו צורה וצבע. כך קרה לאדם אחד שרצה לכתוב את סיפור חייו והיה משוכנע שעל ילדותו הרכה ידבר רק בשניים-שלושה משפטים. הוא התחיל לספר, ופתאום צץ לו הרוכל שעמד תמיד בפינת הרחוב, עלה ריחה של הכרית במיטת ההורים, וגם טעמו של הדבש מארץ ישראל שנתן לו אביו לטעום בראש השנה, היה על קצה לשונו."
(ניצה אייל, "נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה", הוצאת אריה ניר, 2004.)

...................................................

"העולם מלא אנשים שאוגרים זכרונות, ובבוא העת הם יספרו אותם בעיתון או בספר. מצד אחד, זה אולי לא מנומס, אבל מאוד אנושי. מצד שני, אי-אפשר לחיות מתוך פחד מתמיד שהנה מישהו מסתכל עליך ורושם לעצמו בראשו ראשי פרקים לספר עתידי. התופעה התחילה, כנראה, כשאדם הראשון סיים לנגוס מפרי עץ הדעת טוב ורע והתחיל לכתוב טיוטה לספר שבו הוא מאשים את חוה בכול, ובד בבד פתח הנחש בהכנות להוצאתו לאור. ואכן המדפים מלאים ספרי זכרונות כאלה, שגוללו את כל האמת (באמת, את כל האמת? האם מישהו אי-פעם מספר את כל האמת, ולא רק את האמת שלו?) על מיהו בזמן אמיתי, או זמן רב לאחר האירוע."
(מיכאל הנדלזלץ, "ספר", הוצאת שוקן, 1997.)

...................................................

"היגון הזה קשור בזיכרונות. המחשבות נוסעות, לא קדימה, ומפקעת הילדוּת קוראים הזיכרונות, 'קח אותי, קח אותי,' בבהילות. נדחקים למכור עצמם, 'קח אותי, אותי כדאי,' ועיניהם עצובות ולשונם משתרבבת, והם משעינים שתי רגליים על רשת הכלוב, ונובחים, ועיניהם מתבהקות, ופיהם מתקער, וכל זיף משפמם שותף להבעת הכיסופים הכלבית.
מכל מה שאבד לי בחיי, כואבים מכול הזיכרונות שאבדו. הם קיימים, הם בתוכי, לכאורה שלי, ואבודים לנצח. בחלל זיכרונות עצום טופלים עליהם כוכבים חזקים את אורם - זיכרונות אחרים, ברורים כשמשית, המטביעים אותם באור. אבל הנפש אינה מתאווה לשמשות. לא בבעירה יימצאו החיים. רק בכוכבי הלכת הקטנים, הסמויים, החגים בחשאי סביב שמש זוהרת, שם התכלית, ההסברים לכול. את כוכבי הלכת, קרים ופוריים - אותם אני מבקש. רגע של עליצות סחרחרה בלונה-פארק. אבא מושיט יד ומצלם. אני על המתקן המתעופף. מביט באבא. דגל מונף על בניין המועצה. שיעור היסטוריה ברחובות העיר. התלמידים מביטים בפסל הברונזה של הלוחם האהוב על כולנו, וקולה של המורה כועס ומעריץ. היא מסבירה על חייו של לוחם הברונזה, עלילותיו, ובעוד היא דנה חלקים ממעשיו לכף חובה, כולנו יודעים שלאחרונה בוטלו אירוסיה.
עוד זיכרון. טיול. קרחת יער. שביל בין עצים. קן של קיכלי וצמרות זהובות מצופות בשמש קיץ. טירה מנצנצת באופק שחור. אגם. הזיכרון נטוע. העונג טרם התפורר. כל נגיעה בזיכרון הזה, כמו לשון הפולשת לשן כואבת, מעלה עונג מוכר."
(אמיר גוטפרוינד, "אחוזות החוף", זמורה-ביתן מוציאים לאור, 2002.)

...................................................

"לא באנו לעולם כדי לשמור או לשמר איזה דבר: מצוות, מעשי אבות, טבע או מורשת תרבות. יש איזה עיוות בכל מסורת ובכל הלך נפש אשר במרכזו עומד מעשה של 'שימור'.
אין אנו יורשיו של מוזיאון, ולא באנו לעולם כדי להסיר בסבלנות את האבק מעל מוצגים או כדי לצחצח את הזגוגיות ולהוליך להקות של מבקרים הולכים על בהונותיהם משכיית חמדה לשכיית חמדה.
אין אנו קיימים אך ורק כדי לשמר: מסורת אבות או פלאי טבע, זיכרונות ילדות או חפצי קודש. פן יהיו חיינו לחיי פולחן. העולם אינו מוזיאון. גם הטבע אינו מוזיאון. גם התרבות אינה מוזיאון. מותר לגעת!
מותר להזיז, לקרב, להרחיק, לשנות ולהטביע את חותמנו אנו. גע באבן, גע בחי, גע בזולת..."
(עמוס עוז, "אהבת הארץ: נגד שמירת הטבע")

...................................................


"אני חייב לארוז את כל הזיכרונות שלי, אבל איך עושים את זה? לא חייבים להיזכר, אם לא זוכרים. ונניח ששכחנו את הכול, אמר חבר שלי, נניח. ואז הופיע אוטובוס בקצה הרחוב... אולי אני חייב לשכוח אוטובוסים, הרי זה לא הגיוני שכל אוטובוס שיעבור יזכיר לי נסיעה אטית באוטובוס אגד בכביש לא אוטוסטרדי לחיפה בשנות החמישים. אני חייב לשכוח את ההיא שפגעה בי, מה הטעם לזכור פגיעות כאלה... כלום לא מושלם. אני חייב להיזכר איך קראו לזאת שלימדה אותי מתמטיקה, הייתה לי מורה פרטית. אני לא זוכר איך קוראים לה, הזיכרון שלי נסדק. כמו הרבה אנשים אני זוכר דברים לא חשובים ודברים חשובים אני לא זוכר. אבל מה חשוב באמת? בסוף ישבנו בסלון ואמרתי לחברים, אני חייב להיזכר בשם הקפה הטוב ההוא ששתינו ביוון. אתה מתחיל? עלית לא טוב לך? צודקים, צודקים. אני חייב לארוז את כל הזיכרונות שלי ולעשות להם delete ולשכוח מהם לעד. אין אדם בלי זיכרונות, צעק חבר שלי, אתה דביל. חייכתי ושתקתי." 
(שלמה ארצי, "שבוע שבוע" גלי צה"ל, 2011.)

...................................................

"השתיקה די נעימה, אך יש בה חסרון.
מה שלא נאמר עומד בגרון."
(מאיר ויזלטיר)

...................................................

"כל הקרובים אל האדם קרבת דם, בין ישירות ובין בעקיפין, הם הסביבה הטבעית שלו לאמון ולחלוקת עבודה. לכן אין שום סיבה לבטוח בזר יותר מאשר בבן משפחה. זו ליבת המניע של סכסוכים ומלחמות. היא יונקת מהעובדה שקל לנו יותר לאהוב את השייך לנו או זה שאליו אנו שייכים מלידה...ייתכן שבכך טמון ההסבר גם לשאלה, מדוע בעולם גלובלי כמו זה של היום, שבו הקשרים בין אנשים מתבצעים דרך מערכות דיגיטליות שלכאורה הורסות הגדרות גיאוגרפיות וקהילתיות, התוכנות והאתרים הפורחים והפופולריים ביותר הם אלה העוסקים באילנות יוחסין".
(דוד פסיג, 2048, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 44-43)

...................................................

"כאשר אנשים חיים בתקופה היסטורית, ומשתתפים בעשייה... ההבדל מיטשטש ובנקודות זמן שונות ה'אני' נעשה זהה עם 'אנחנו'; ורק כעבור ימים רבים שב אדם אל עורו שלו, ואז, אולי, גם מסוגל לספר כמה דברים, בבחינת 'הייתי שם'".
(שולמית הראבן, ימים רבים, אוטוביוגרפיה)

...................................................

"ביוגרפיה היא ניסיון להפוך את קורות החיים לספרות. החיים היומיומיים, המורכבים מאלפי פרטים, עמוקים, קטנים, הרואיים ומרגשים, עוברים ניפוי מסיבי של מאורעות בנליים וחדגוניים כדי להפוך לסיפור שיש בו פרקים, מבנה, עלילה ומוטיבים. ביוגרפיה טובה היא הרבה מעבר לסיפור חיים מפורט, בכך שהיא מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: היא הופכת את האמת המשעממת בדרך כלל לנרטיב, בלי לפגוע בה. היא עוסקת בזרם העובדות בלי להתכחש להן, ועושה אותן לנהר העלילה.

אנו קוראים ביוגרפיות כדי להפשיל את הווילון מאחורי חייהם של אנשים שחייהם ויצירתם מעניינים אותנו. אנו מנסים להבין את השילוב שבין חיים רגילים וחריגים לפעמים, שהביאו ליצירות גדולות – לטב ולמוטב. אנו קוראים כדי להבין מה מניע את האדם לפעול, כנגד אילו איתני טבע ונפש הוא לוחם, כדי להתנחם אחרי הכול בחיינו שלנו, על רגעיהם הגדולים והקטנים. הביוגרפיה מאשרת את חיינו. בימים עברו נזקק הקורא לגיבור הטרגי כדי לאשר את ערכיו. כיום הוא קורא ביוגרפיות ומעריך מחדש את עצמו. היוצר הדגול היה אדם רגיל, שסבל מבעיות כלכליות ומשפחתיות בדיוק כמונו, והעניק לסבלו משמעות בכך שיצר מתוך המצוקות האלו יופי; קורות חייו, מרתקים או משעממים, מעניקים לנו השראה וחזון".
(בכל סרלואי, "אפור מסעיר וצבעוני", מוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו סיון תשע"ג, 24.5.2013)

...................................................

"העולם כולו הוא סיפור. כולנו זה סיפור. אני, את, זה הרבה סיפורים. אם תכתבו את הסיפור, ייכתבו סיפורים שונים וכל אחד מהם נכון. החיבור שלנו אל העולם הוא דרך הסיפור. גם המדע הוא סוג של סיפור ולפעמים זה מופרך ובא סיפור אחר. רבי נחמן חזר לכתוב סיפורים, כי סיפורים הם מעבר לאידיאה. אני חושבת שכדי להבין את העולם צריך סיפור. וכשאני מספרת סיפור לפני השינה, הילדים ואני מרגישים שאנחנו חלק מאיזה סיפור. ואז את לא אין ואפס, לא משהו תלוש. מה שקורה לך הוא לא בלי הקשר. הדרך היחידה שלנו לראות את עצמנו היא למצוא את הסיפור שלנו".
(רבקה מרים, בריאיון למוסף 'גלריה', 'הארץ', 20.10.2013)



 חזרה >>