buy1

 

ebay_paypal

article12 שאלות על עבדות

עם ישראל, עם של עבדים שיוצאים לחופשי, מקבל מפי האל נורמות וחוקי התנהגות חדשים. ובמה פותחים המשפטים? בדיני נזיקין? בגניבה? ברצח? לא. דווקא בעבדות. נכון שבעולם הקדום רווחה העבדות, ובכל זאת טורדת אותי ההנחה החבויה בבסיס הדברים. אותם עבדים שהשלשלאות אך זה הוסרו מעל רגליהם, עבדים שסבלו כל כך, שעונו עד כדי כך שרוחם קצרה והם אפילו לא יכלו לראות את ההזדמנות לצאת לחופשי כשהייתה מונחת לפניהם, מדוע שייקחו לעצמם עבדים? החוויה כה טרייה בזיכרונם, מדוע הם צריכים ללמוד כיצד לנהוג בעבדים? האם מן ההכרח שאדם ייקח צד – או עבד או אדון? לא די בהיות אדם אדון לעצמו?
המילה "עבדות" עולה מדי פעם במשחק חברתי בין ילדים, "אל תגידי לי מה לעשות, מה אני עבד שלך?" לפעמים בצורה של מלך ומשרת או בתפקידי שררה וכפיפות אחרים. אבל הם עדיין לא רואים את העבדות במשמעויות ההיסטוריות והאקטואליות ועם המטען הרגשי שאנחנו סוחבים עלינו.
לדעתי יחסי עבד ואדון מעסיקים אותם מגיל מאוד צעיר, משום ששני הקצוות מייצגים נטיות אישיות שנמצאות בכל אחד מאתנו, ומשום שהם מחדדים את טיב היחסים בין בני אדם. שולט ונשלט, המחליט וזה שמחליטים בשבילו.
ילד שתמיד בוחר להיות בתפקיד האדון. מה זה אומר עליו? וילד שבוחר בתפקיד המשרת, העבד?
האדון אומר, מדבר. העבד שותק ומקשיב. האדון מורה והעבד מציית בהכנעה. האדון מחליט והעבד מבצע, עושה, פועל. האדון יוזם ומבקש לשנות משהו בסביבתו, והעבד רוצה להתקיים בנוחות, בלי לחשוב יותר מדי ומבלי לקחת אחריות. אז מי הוא הפסיבי מביניהם? מי החופשי? למי החירות? לזה שעושה מה שהוא רוצה, או לזה שרוצה את מה שהוא עושה? מי מתבונן פנימה ומרגיש? מי נאמן לעצמו?
יש מה לומר על ה"אדונים", אבל זה לא הנושא. תחושתי היא שילדים שבוחרים להיות "עבדים" מעדיפים שיגידו להם מה לעשות, מאשר ליזום ולהחליט. אולי לזה הם רגילים. עד כמה ילדים שותפים להחלטות יומיומיות בבית (רשימת קניות, בילוי שעות הפנאי וכו')? האם הם בוחרים את תפקידיהם או שמשימות מונחתות עליהם מלמעלה? האם ילדים מרגישים שהם תורמים במשפחתם? שקולם נשמע? כמה הזדמנויות יש להם לקחת חלק, להיות שותפים, להפעיל את יכולתם להשפיע על התא המשפחתי (בַּ"קטנה" כמובן)?
ואחרי שעודדנו אותם וחינכנו אותם ל"אדנות" – האם כולם חייבים להיות יזמים גדולים? מהפכנים? ביקורתיים? לא כל מי שאינו יוזם הוא בהכרח נגרר, חסר דעה וחסר אונים, מעוצב על ידי סביבתו, קוטל קנים.
נראה לי שמשחק הילדים התמים מוכיח שבחברה יש מקום לכולם. גם אם אתה לא מפלס נתיב חדש ולא סולל דרכים, אלא "רק" מנווט את דרכך בזרם – גם לך יש זהות עצמית ייחודית. אתה לא מחוק. עדיין יש לך זכות בחירה במה שמתאים לך ואינך קורבן לגורלך. גם מי שאיננו טיפוס של מנהיג או ממציא, אינו בהכרח חיקוי של מישהו אחר, הוא יכול להביע את עצמו כיחיד בתוך הכלל מבלי להיסחף ולהיבלע.


אילת אסקוזידו


חזרה >>