buy1

 

ebay_paypal

article13מי מפחד מחווית הקהילה


בכל פעם שאירוע קהילתי כזה או אחר עומד בפתח, האם אתם מקבלים את ההודעה והתזכורות בשמחה, רושמים ועוקבים? האם אתם מתעלמים? ("תעזבו אותי"... האצבע על ה"delete" כה קלה) ואולי מתחפרים ומתבצרים בהתגוננות? ("מה, בגלל שרשמנו את הילד לגן, אנחנו חייבים להתחכך בכולם כל הזמן?") אם סימנתם ב' או ג', הרשו לי לתהות – ממה אנחנו בעצם פוחדים?

 

הקהילה של פעם שחיבקה את בני האדם, תמכה וסייעה בכל דבר – איננה עוד. המבנה החברתי של "חמולה", משפחה מורחבת שבניה חיים זה בצד זה בשכנות, לפעמים ביחד באותו מבנה, חולקים חצר משותפת, כבר זר לנו. התפצלנו, התרחקנו, התנכרנו זה לזה יחסית לדרך החיים שנהוגה הייתה עד לפני מאה וחמישים שנה. הקהילה היהודית עוד שימרה את מנגנוני ה"ביחד" עד אמצע המאה הקודמת, עד שמלחמת העולם השנייה והקמת המדינה טרפו את הקלפים. בעצם חתכנו את השורשים ההם, עקרנו בכוח ובאנו הנה, לחיות כאן חיי חופש, חיי דרור. אכן, זכינו בעצמאות, בעצמה, בניצחון הרוח והחומר, אבל לא מבלי לשלם על כך מחיר. עם העקירה התנערנו מהקשרים המשפחתיים והבין-משפחתיים, מהקהילתיות שאפיינה יהודים כמעט בכל ארצות הפזורה. זנחנו באחת את הריטואלים ועכשיו אנחנו חסרים אותם. לאט-לאט אנו מחזירים לעצמנו מעט, אולי מנסים לשחזר טקסים שהיו נהוגים בעדות שונות, לשמר מנהגים, שפה, קודים של התנהגות, להקים מחדש מוסדות-עבר. לדעתי לא מדובר רק בפולקלור, אלא בצורך בסיסי-קיומי למשוך מן העבר חוטים שניתן לטוות ולהשתמש בהם גם היום כדי לחבר וללכד בין אנשים, כדי ליצור רשת חברתית מגנה. כי לא טוב האדם לבדו.

 

מתחילה להיווצר קהילה ששולחת זרועות מזמינות ופותחת מטריה ממעל, ואז... לעתים אנחנו נסוגים. יש והפחד גובר, הפחד מהשתלטות קודים חברתיים על חיינו הפרטיים, מהשפעה של נורמות חיצוניות על אלה שפותחו בעמל בתוך המשפחה, מהיבלעות וטשטוש הזהות הייחודית. אנחנו רוצים להיעטף אך נצמדים למוכר, מסתגרים או פותחים חלקית את החלון לכדי הצצה. יצירת קשרים מחייבת הצגה עצמית, חשיפה למעגל הולך וגדל של אנשים. לצד קשרים חברתיים מתגבשות ציפיות, אולי ידרשו ממני לקחת תפקיד, להביע עמדה, לייצג. יותר נוח בבית, בטריטוריה הפרטית, בממלכה שבה אני קובע את הכללים.

אצל כולנו מפעם הצורך הבסיסי בהשתייכות, והוא זה שמקשר בינינו. מגיל צעיר מאוד ילד זקוק לידיעה שיש לו מקום במשפחה ובחברה, לתחושה שהוא שייך ללא תנאי, מאמץ או ניסיון לרכוש לעצמו מקום או להוכיח שהוא שייך. אנחנו אומרים לו: האמן בעצמך, סמוך על עצמך שתשתלב, שתמצא את מקומך אפילו כילד חדש בתוך קבוצת חברים ותיקים. אנחנו מוכיחים לו שמשתלם להפשיר, לשלוח משושים החוצה ולקחת חלק, להשתתף. להעיז. והילד שלנו מביט בנו. מהי הדוגמה שהוא מקבל מאתנו?

האם נאמין בקהילה או שמא נחשוד בה, נחשוש ממנה?
אמנם גדלתי במקום קטן, אבל חלפו מחצית שנותיי מאז שעזבתי אותו ואני חשה שחוויית הקהילה התרחקה ממני. אין לי בית כנסת ולא עשיתי לי רב. אולי בלי קשר לחילוניים-דתיים עולות שאלות כמו: היכן עוברים גבולות הפרטיות, כיצד ניתן להשתייך לכמה קהילות או קבוצות חברתיות במקביל, מה עושות "תתי קהילות" לקהילת האם ועוד. התשובות מתבררות עם הזמן, ככל שמושג הקהילה לובש צורה.

 

אירוע רודף אירוע. זו רכבת שקשה לפספס. היא עוברת כאן כמעט בכל שעה עגולה. גם אם לא עליתם עד עכשיו, תמיד יש מקום פנוי. אני מאמינה שמי שמוכן לנסות מוצא שהקהילה מחזקת את חבריה, היא מזינה אותם ומוזנת מכל אחד ואחד מהם בעת ובעונה אחת. צריך רק להחליט שגם אם היא תכיל, היא לא תטרוף. שגם אם היא תיגע היא לא תפגע. שגם אם היא תלכֵּד, היא לא תלכוד. הקהילה היא בצלמנו ובדמותנו. היא תהיה מה שנחליט שאנחנו רואים בה. אם נסמוך על עצמנו, לא נפחד כלל. וזה העיקר. לא?

מומלץ לקרוא את מאמרו הקצר של משה פלאם "פעילות בקהילה - דבר מדבק"

אילת אסקוזידו

המאמר נכתב עבור השבועון ודברת בם של קהילת גשר מזכרת בתיה.


חזרה >>