חסימות רגשיות

יש לך חומר לפתיחת חסימות רגשיות?

ביוגרפיה נטולת רגש דומה לעתים למטוס ללא כנפיים – נוסע, אבל לא ממריא.

במקרים מסוימים, המספרים, גיבורי הספר, משחזרים אירועי עבר ונופי ילדות בפירוט רב, בזכות זיכרון חד וצלול, אבל כל שאלה שלנו (המראיינים, העורכים) על רגשות – נתקלת בחומה, בבלוק. מצב שכזה עלול לבלום את התפתחות הסיפור הכתוב ולהשאיר אותו שטוח וחסר צבע, ומכאן – להוביל לחוויית קריאה חיוורת. הרגשות הרוחשים מתחת לפני השטח ומתפרצים מעלה מדי פעם, הם אלה שמושכים את הקוראים אל הדף הכתוב, הם המחברים אותנו לנפשות הפועלות, גורמים לנו להמשיך לעקוב אחר רצף האותיות הקטנות, פסקה אחר פסקה.

ראשית, חשוב שנדע מה הסיבה למחסום. לדוגמה: טיפוסים מופנמים יתקשו לבטא רגש, יחסית לטיפוסים מוחצנים, ואוטוביוגרפיה של אדם מופנם תהיה שקטה וסולידית יותר, מטבעם של דברים. ואולי המספר שומר על עצמו מהצפה רגשית באמצעות הימנעות משיח רגשי אני לא מדברת כרגע על מי שעבר טראומה ומדחיק זיכרונות כואבים, כי חסימות רגשיות הן תופעה רווחת הרבה יותר.

בהכללה, נשים מביעות יותר רגש מגברים. התפיסה לפיה רגישות מובילה או גולשת לרגשנות יתר מאפיינת יותר גברים, אבל יש גם נשים שנוטות לכך, וזה קשור לחינוך, למסרים גלויים וסמויים שהורים העבירו לבנות ולבנים. אני זוכרת שאחד מלקוחותיי השיב לי: "אני לא יודע איך הרגשתי", ונראה מופתע שבכלל שאלתי. "מעולם לא שאלו אותי שאלות כאלה," אמר בכנות.

זה עניין דורי ותרבותי. פעם הדגישו את העשייה והדחיקו את הרגש, העמידו את טובת הכלל-החברה-המדינה לפני טובת הפרט. לא היה מקובל לשים את עצמי ואת צרכיי ורגשותיי במרכז. וכך, אנשים למדו או התרגלו, מילדותם, להשאיר את השיח הרגשי ואת המבט פנימה לסוף הרשימה או להוציא אותם מחוץ לתחומי החשיבה, השיחה, הכתיבה. "תפסיק להתבכיין", למשל, זו אמירה ביקורתית שמתחתיה מסתתרות ההנחה שאצלנו אין מקום להבעת רגשות. כן, החברה דרשה קשיחות ותועלתנות בעתות הישרדות ובתקופת מלחמה. בדורות הקודמים לא היה מקום להפגנת שמחה "מוגזמת". אנשים רבים נעשו חסרי מודעות לרגשותיהם, אולי קהים לרגשותיהם של אחרים והמעיטו מאוד בשימוש במילים המביעות רגש. ככל שאוצר המילים הרגשי דל יותר, יתבטא המספר במנעד רגשי צר יותר, וההפך.

הזכרתי קודם את המספרים השומרים על עצמם מהצפה רגשית. באופן פרדוקסלי, דווקא ככל שנותנים שמות ומילים לרגשות, לומדים לשלוט טוב יותר בעליית מפלס כתוצאה מזיכרונות המעוררים קושי ותחושות לא נעימות. על פי מחקרים, כתיבה על חוויות מרגשות עשויה להשפיע לטובה על התחושה הכללית ועל מצב הרוח, בעוד שהניסיון לבלום מחשבות ולהדחיק רגשות דווקא מצריך מאמץ, שגובה מחיר מהגוף ומהמוח, מלחיץ וגורם להרגשה רעה. בקיצור, סיבה טובה לעודד את המספרות והמספרים שאנחנו מראיינים, לחצוב מתוכם רגשות – להמליל אותם ולכתוב דרכם.

בשיעור "ריאיון טוב" בקורס לכותבי ביוגרפיות, אני מדברת על כך שבזיכרון שלנו צרובות חוויות רגשיות חזקות. הן הבולטות ביותר, כיוון שהתרחשו בהקשר לאירועים חריגים שפרופ' דניאל כהנמן מגדיר כ"שינויים, רגעים משמעותיים וסיומות". תפקידנו, ככותבי סיפורי חיים, לעזור למספרים ולמספרות לסלול שבילים אל הזיכרון ולפרוץ דרך לחוויות הללו, השמורות בפנים. נוכל לעשות זאת באמצעים שונים, וכמה מהרעיונות שאציע כאן מופיעים בקורס בהרחבה, כולל רשימת שאלות מפורטת לריאיון אוטוביוגרפי. בחרו את הרעיונות הרלוונטיים לפרויקט שלכם:

התכוננו לריאיון, הכינו שאלות מותאמות, תפורות למידות המדויקות של מי שיושב מולכם.
מקסמו את פוטנציאל העבודה עם תמונות מהאלבום, כדי לחבר את המספרים לצד הרגשי של הסיפור. רגש וגוף כרוכים זה בזה. בתמונה שבה נראית היציבה של אדם קרוב (או המרואיין עצמו בגיל צעיר יותר) – בדקו עם המרואיינים שלכם אילו רגשות הביע בפניו ובגופו. האם היה אדם זקוף ושופע ביטחון עצמי בדרך כלל או שפוף וחסר ביטחון, האם חייך או שמא לעתים קרובות הפגין אדישות וכעסנות וכו'. היעזרו בתמונות כדי לתאר תחושות פיזיות, לשחזר תנועות אופייניות, שפת גוף, הגוף לא משקר ומחוות הגוף מסגירות רגשות, גם אם לא מתארים את הרגש בשמו המפורש.

עשו שימוש מושכל בחפצים משמעותיים, במזכרות, במכתבים או ביומנים.

בקשו מהמספרים לכתוב מכתב לאחד מהוריהם, למשל, או לילדיהם.

הציעו למספרים להתבונן במקרה שחוו, כאילו הוא מוקרן לפניהם כסרט והם השחקנים. שקפו להם מה שכבר תיארו, והמשיכו לשאול: תוכלי לנחש/לתאר מה הרגישה אותה ילדה, או נערה, בנקודת הזמן עליה דיברנו כעת?

בחרו שיר, פתגם, פסוק או קטע ספרותי אחר, ושאלו את המרואיינים אם הציטוט מדבר אליהם, אם הוא דומה למה שקרה להם. למה כן ולמה לא?

במקרים אחדים, עלינו כותבי הביוגרפיה מוטלת המשימה לפתח סיטואציה על בסיס סיפור קצר ששמענו. כשהשפה הרגשית של המספרים דלה, נציע רפרטואר רחב יותר ונבנה קומה כתובה גדולה יותר, על גבי בסיס תיעוד צר. הכינו את המרואיינים שלכם לקראת הקריאה, בקשו מהם לדייק את התיאור שפיתחנו. קחו בחשבון אפשרויות תגובה שונות, החל מהתרגשות גדולה והוקרת תודה ועד התנגדות ודחיית התוספת מכל וכול. הקומה הכתובה עשויה להשתנות בעקבות תגובות המספרים, קבלו כל שינוי שתתבקשו לו ברצון ובברכה.
ולפעמים, צריך פשוט להרפות. לקבל ולכבד גם מקרים שבהם אדם לא רוצה לספר, לא יכול לספר. וזה מי שהוא. ביוגרפיות עשויות להיות מעניינות מאוד, מלמדות, כתובות היטב, גם אם לא סוחפות ברגשות עזים.

אשמח לקרוא תגובות על הנאמר, הסתייגויות, התלבטויות וכל הארה או הערה בנושא, כאן למטה באזור התגובות של הפוסט.
אילת

‏2 תגובות

  1. תמי חיימוב ב- 21 בנובמבר 2020 בשעה 19:11

    שאלה מצוינת! ונותנת לי חומר למחשבה! תודה! 

    האם השאלות בראיון המופנות מכוונות גם לנושאים רגשיים? 

    קורים לכולנו דברים ואנו נפגשים עם אירועים שונים.. השאלה היא מה הרגשנו/ חשנו/ חשבנו/ רצינו/ דמיינו…. שם..ומה אנו מרגישים …כיום בעקבות זאת.. 

    מאידך צריך רגישות רבה לגעת ברגשות שלא טופלו.. במיוחד אלו הכואבים/ הכועסים/ המתסכלים, אלו שלא רואים אור בקצה… שמא נהיה חודרניים  לתחומם.. 

    נראה לעניות דעתי שכן נכון לתת למרואיינת לקבוע את הקצב המתאים לה.. ולחזק אותה כאשר בכל זאת היא מצליחה לגרום לך להתרגש.. להיות שותפה.. 

    זה  קצת כמו ללכת על קצות האצבעות..  ולהרגיש את הקרקע תוך כדי.

    בהצלחה!  

    • אילת אסקוזידו ב- 21 בנובמבר 2020 בשעה 20:23

      היי תמי,
      תודה על תגובתך.
      בשאלון קיבצתי מגוון רחב של שאלות מסוגים שונים, חלקן עשויות לעורר רגשות עזים, אם כי כל מרואיינת תגיב אחרת לאותה שאלה.
      למשל שאלות הנוגעות לאווירה המשפחתית בבית ההורים, ליחסים בין ההורים, ליחסים של המרואיינת עם הוריה – אלו שאלות בעלות פוטנציאל גבוה לספק תגובות רגשיות.
      לפעמים, אגב, אנחנו חווים תגובה אמוציונלית על שאלה טריוויאלית לכאורה. לא תמיד אפשר לחזות את הנקודות הרגישות, ואמרת נכון – אנחנו מתקדמים בעדינות וחשים את הדופק תוך כדי תנועה.



השאר תגובה





Call Now Button