ההגה בידיים שלהן

התמזל מזלי לראיין במהלך השנים כמה וכמה נשים חזקות, דעתניות, גם בשנות השמונים והתשעים לחייהן; אחדות מהן נשים נוהגות, כלומר אחזו בהגה כל עוד התאפשר. בין הסיפורים המרתקים ששמעתי מפיהן, עניין אותי לשמוע אותן מתארות את צעדיהן הראשונים כנהגות.
לפני 50 ו-60 שנה נשים נהגו בעיקר בעתות חירום. בתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור, כשגברים גויסו – הכשירו אותן במהירות (תמוה איך קלטו כל כך בזריזות את המלאכה העלומה), כדי שיוכלו לפנות ילדים, להוביל פצועים ולשמש כנהגות אמבולנס. במלחמת העולם השנייה הכשיר הצבא הבריטי מאות מתנדבות לנהיגה על משאיות. אגב, קורס נהיגה לנשים נחשב אז, בשנות ה-40, יוקרתי כמו קורס טיס. גם באזרחות נשים נהגו, אבל באחוזים נמוכים מאוד.

בעלה של דינה (ילידת 1930) התנגד לרעיון שתנהג, ולא רק מחשש שייאלץ לחלוק אִתה את המכונית המשפחתית. אשתו המשכילה עבדה כאחות מוסמכת בתפקידים בכירים, פִּרנסה, ובכל זאת – "כל כבודה בת מלך פנימה", בזה האמינו גברים רבים מכל קצות הקשת. דינה ובעלה היו חילוניים למהדרין. כאשר עבודתו חייבה אותו לנסוע לעתים לחו"ל לתקופות ארוכות, דינה התנהלה ברגל ובאוטובוסים, והמכונית עמדה בחניית הבניין. העולם התנהל על פי קודים שוביניסטיים, פטריארכאליים, והיא נמנעה מעימות ישיר עם בעלה. בחכמתה מצאה מעקף. באחת מנסיעותיו לחו"ל, היא ניצלה את החודשים שבהם נעדר מן הבית כדי ללמוד נהיגה, להוציא רישיון וכשחזר הציבה בפניו עובדה מוגמרת.

שרה (ילידת 1936) סיפרה: "כאשת קצין בקבע יכולתי להשתמש בשירותיו של נהג צבאי, אבל סירבתי לכך בתוקף. הוריו של אותו חייל לא שלחו את בנם לצבא על מנת שיסיע אשת קצין ממקום למקום, חשבתי שזה לא מוסרי. גם השימוש במוניות לא היה לרוחי, וכך החלטתי שעליי ללמוד לנהוג. השנה הייתה 1963 ומעט מאוד אנשים החזיקו ברשותם מכונית פרטית, ועוד הרבה פחות מזה – מספר הנשים שנהגו. זה בהחלט לא נחשב דבר מקובל. כשהעליתי בפני שמעון את הרעיון שאלמד לנהוג, הוא הבין מיד את ההיגיון שבכך והגיב בחיוב. התגובה של אבי הייתה שונה בתכלית. הוא לא האמין למשמע אוזניו ואף כעס על שמעון: 'איזה מין גבר אתה? איך אתה נותן לאישה ללמוד נהיגה? ברגע שהיא תנהג, הכבוד שלך ירד לאדמה.' 'אותי לא תראי בחיים באוטו שלך!' הודיע נחרצות. 'לא צריך,' אמרתי. שמעון הקשיב לנו משועשע ואחר כך אמר לאבא שאינו רואה בעובדה שאשתו תנהג פחיתות כבוד – להפך; 'אני מעודד אותה לעצמאות.'"

אם נדמה לקוראת התמימה שכאן תמו תלאותיה של שרה, העיקר שבן הזוג לצדה, הרי שטעות בידה. גם המורה היה גבר, וגם לו אגו מנופח ודעות קדומות.
"התחלתי לקחת שיעורים, וכבר בשיעור הראשון הבהיר לי המורה שהנהיגה בחיפה קשה במיוחד, בשל העליות והירידות התלולות. אז כמובן לא היו מכוניות בעלות מוט הילוכים אוטומטי. הוא הביט בי במבט מזלזל ואמר, 'חמודה'לה שלי,' אף על פי שהייתי מבוגרת ממנו, 'אל תצפי לעבור בטסט הראשון ולא בשני. אולי בשלישי.' – 'ואם אנהג היטב?' – 'לא יימצא הבוחֵן שישפיל את עצמו לתת לאישה לעבור טסט במכה ראשונה.' כבר בשיעור השלישי כיוון אותי המורה למקום הקשה ביותר בעיר, שדרות האו"ם, עם עלייה תלולה במיוחד. כמובן שבשלב זה עוד לא שלטתי בזינוק בעלייה. אחרי כמה ניסיונות אמרתי לו שמספיק לי להיום, שנגמור את השיעור. 'נכשלת,' הוא אמר בסיפוק. 'בואי ננסה בכביש פחות תלול.' – 'למה הורית לי לעשות את זה בכלל בשלב מוקדם כל כך של הלימודים?' – 'להוכיח לך שלא קל לעבור טסט.' המורה בעצם רצה להוכיח לי שנשים אינן יכולות להיות נהגות טובות, אם בכלל. אבל הוא התבדה."

בתיה (ילידת 1922) סיפרה שבצעירותה נהגה ברישיון, אבל בעלה נהג להאיץ בה. פעם נהגה בחזרה הביתה. "יצאנו מנהריה. אני נהגתי ובעלי טען שאני נוסעת לאט מדי ונותנת לכולם לעקוף אותי. 'שיעקפו, אני לא רצה, יש לי זמן,' עניתי לו. כשהגענו למבואות תל אביב הוא שוב דחק בי לטוס על הכביש, שלא אניח לאיש להשיג אותי חלילה. 'הרי למדתי, יש לי רישיון, אני מחזיקה בהגה – אז שב בשקט.' הוא התרגז, ואני עצרתי בצד הדרך, יצאתי מהמכונית והודעתי לו: 'אתה לא רוצה שאני אנהג? אם כך, לעולם לא אניח שוב את ידיי על ההגה'. הוא שתק ועבר לכיסא הנהג. מאוחר יותר, כשעבדנו יחד במשק החקלאי שלנו, הוא היה צריך להישאר בשטח וביקש שאנהג במכונית, כדי להוביל סחורה - סירבתי. 'לא, נשבעתי לך שלא אניח ידיי על ההגה. אז לא אנהג'. בעלי התחנן לפניי וביקש סליחה, אבל לא הייתי מוכנה לסלוח. כשהאיץ בי, כשדחק בי לנהוג אחרת על הכביש, הרגשתי שאני עלולה לגרום לתאונה, וכעסתי עליו. הענשתי אותו. 'סע אתה, אני אשאר בשטח. ככה רצית וככה זה יהיה. היית צריך לתת לי לנהוג כדרכי,' הוכחתי אותו. הייתי עקשנית מאוד ועמדתי במילתי. מאז לא נהגתי."

עפרה (ילידת 1925) מתארת חוויה הפוכה, של תמיכה ועידוד מצד בן הזוג, והנאה מהנהיגה. היא מספרת על 60 שנות נהיגה שבהן נהנתה מהחופש, מהביטחון ומהעצמאות שהנהיגה סיפקה לה. במקרה שלה, בן זוגה תמך ואפילו לימד אותה לנהוג. "דוד ואני הגענו להרצליה לביתנו המבודד בין הפרדסים, מצוידים בטנדר שחולק לפרדסנים מהציוד של הצבא הבריטי בסוף מלחמת העולם. טנדר כבד, מסורבל, אבל לרוב נוסע. דוד נהג ואני לצדו. בשלב מסוים הוא החל לבטא במילים את פעולות הנהיגה שלו, כדי שאעקוב אחרי מהלכיו ואלמד את סודות הנהיגה. יום אחד הציע שאנהג מהכניסה לחצר עד לחנייה, בליווי צמוד שלו. בשלב הבא נהגתי בשבת. הכביש בימים ההם של שנת 1947, היה ריק. דוד היה מורה סבלני ביותר. הרגשתי שבאמת חשוב לו שאהיה לנהגת. כאן החלה פרשה ארוכה של הרפתקאות. נאלצתי לנהוג מביתי להרצליה עוד לפני ששלטתי בנהיגה. בניסיונותיי הראשונים בחצר נשארתי בהילוך ראשון. בהדרגה הוספתי את ההילוך השני, ואז העזתי להגיע להרצליה, לעצור את הטנדר במרכז, ולבקש מאחד מנהגי תחנת הטנדרים שיסובב את הטנדר שלי ויחנה אותו לכיוון ביתנו. בהדרגה העזתי יותר ויותר עד כדי נסיעות לכפר שמריהו להביא תערובת, מזון לעופות... אבל העלייה שבדרך גרמה לי לדפיקות לב."

עפרה למדה עם המורה לנהיגה שלימד את בעלה, אחרי חמישה שיעורים נרשמה לטסט ועברה. לדבריה, סגנון הנהיגה שלה הושפע קודם כל מהאמהוּת. והיא מסבירה: "את גודל האחריות שבנהיגה הרגשתי כשהסעתי לראשונה את בני בכורי, בן חודש, לרופא ילדים בתל אביב. אז שטפה את כולי המודעות למשמעות החזקת ההגה בידיי".

השנים עברו והיום כבר אין לאיש אפשרות להגביל ניידות ועצמאות של נשים. יתרה מכך, אם פעם לעגו לנשים על נהיגתן ההססנית כביכול והמסוכנת בעיני הגברים, הרי שנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים, כי בארבע מכל חמש תאונות דרכים בארץ, מעורבים גברים ורק באחת אישה. כאשר בוחנים את נתוני תאונות הדרכים הקטלניות (בהן יש הרוגים), הפער רק הולך וגדל - רק באחת מתוך עשר מעורבת אישה. "מחקרים רבים מלמדים שנשים נוטלות פחות סיכונים, מגלות יותר אחריות, ומכבדות יותר את החוק", אמר מנכ"ל עמותת "אור ירוק" לשעבר, שמואל אבואב. "יתרה מזאת, לנשים - ובמיוחד לצעירות - יש השפעה ממתנת על נהגים-גברים."

סעו בזהירות.