ירושלים 1925

שרשרת של אובדנים במאה אחת

באחד מהפרויקטים עליו אני עובדת, שמעתי כבדרך אגב על דודה לאה. כמה רמזים מסיפור חייה ומתולדות משפחתה פוזרו בהססנות, כמו פירורי לחם על שביל ביער. יותר מדי חידות חגו סביב אזכור שמם של לאה ובני ביתה. משהו נשמע מורכב ומעורפל, וסקרנותי התעוררה. שאלתי, חקרתי ומצאתי קווי מתאר שאפשר היה לבנות עליהם רומאן.
ירושלים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לפני מאה שנה, הייתה עיר צפופה. אלפי פליטים חסרי כול חזרו אליה, שבעי נדודים, כיוון שגורשו ממנה על ידי הטורקים. גם קודם לא ליקקו בירושלים דבש, אבל בתקופת המעבר בין השלטון העות'מני למנדט הבריטי, המצוקה והעוני היו כבדים מנשוא. מחסור חמור במזון ובתרופות גרם להתפשטות מגפות שהפילו חללים רבים, בעיקר מגפת הטיפוס שהשתוללה בכל הארץ. גם הרעב הממושך פגע באוכלוסייה החלשה והמותשת.
תארו לעצמכם את אסתר, בחורה ירושלמית שאיתרע מזלה לחיות בעיר מוכת צרות ואסונות. צעירה חיננית זו, כחולת עיניים, נישאה ליוסף כהן, וב-1925 ילדה את בנה הבכור, שאול. התחלה אופטימית, יפה, שמחה, נכון? אבל כל כך קצרה. יוסף, גבר צעיר בראשית חייו, נפטר (לא ידוע ממה אבל קל לנחש), והותיר את רעייתו הצעירה מטופלת בתינוק בן שנה.
אסתר גידלה את בנה לבדה, ואם נכון הדבר שבגיל שש עבר שאול להתחנך בבית היתומים "דיסקין" (כפי שמסופר עליו באתר "יזכור"), הרי שאמו הפקידה אותו במוסד במו ידיה. כאלמנה אולי התקשתה לפרנס לבדה ילד רך בשנים ההן. שוב – אפשר רק לנחש באילו נסיבות נקרע הילד מאמו ומה עבר עליהם. גם לאחר שנישאה בשנית לשלום, שאול נשאר בבית היתומים. האם מטעמים כלכליים? אולי אחי אביו דרשו שיוקנה לו חינוך תורני ולא הסכימו שיתחנך על ידי אב חורג שלא עמד בדרישותיהם מבחינה דתית או עדתית? אין מי שיענה.
משלום נולדו לאסתר עוד שני ילדים – בן-ציון ב-1934 ונעמי ב-1935. אסתר משתקמת במשפחתה החדשה וירושלים מתאוששת, אבל כשלנעמי מלאו שנתיים – אסתר הלכה לעולמה. שאול בן ה-12 התייתם גם מאמו.
שלום התחתן תוך זמן קצר בשנית עם לאה כהן, גרושה ללא ילדים, שהפכה באחת אם לשניים. לאה גידלה את בן-ציון ואת נעמי כילדיה, וב-1943 נולד לה בנה רחמים. בסיפור הזה באמת יש לבקש רחמים.
בשנה שרחמים נולד, שאול בן ה-18 יצא מבית היתומים ועבר לתל אביב. הוא שמר על קשר מסוים עם שני אחיו מאותה אם. במלחמת השחרור חזר לעיר הולדתו, התנדב לעמוד על משמר ירושלים ובעמדת נוטרדאם נפצע אנושות, שכב כמה ימים בבית החולים האנגלי עד שנפטר מפצעיו בגיל 27.
שלום נפצע אף הוא קשה במלחמה, רגלו נקטעה, אבל הוא שרד את הפציעה. אלא שלמרבה הצער כעבור חמש שנים הוא נהרג בתאונת דרכים, בגיל 45, ובנו רחמים רק בן 9.
לאה זכתה לגדל שלושה ילדים ו-11 נכדים, ראתה תקווה, חוותה שמחות, חגיגות ונחת, הישגים ואהבה. אבל השברים ודאי השפיעו, האסונות שקעו וצלליהם נותרו מרחפים מעל ראשה של לאה וצאצאיה לעולם. היא נפטרה ב-1989 בשיבה טובה.
כאשר התעוררה סקרנותי לדעת יותר על דודה לאה ולשמוע משהו מסיפור משפחתה, לא ידעתי כמה עמוק העצב וכמה ארוכה שרשרת האובדנים... ולא על הכול סיפרתי כאן.