75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ

יוליקה ואחיותיה עם נשים רבות אחרות, אסירות באושוויץ

75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ

ב-27 בינואר 1945 שוחרר מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום.
המילה "אושוויץ" מופיעה 78 פעמים בספר "יוליקה". בחרתי ארבעה קטעים.

א. לפעמים חשבתי שהייתי צריכה את אושוויץ כדי לעמוד במבחן וכדי להתעשת ולחשוב בצורה הגיונית: שלא צריך לגנוב ושצריך להתחשב. מה שהכי חרה לי אז, זה המקרה עם הקציצות. בגלל שלאבא שלי היו בעיות של כיס מרה, אימא שלי הייתה מכינה בשבילו מחזה עוף קציצות לכל השבוע, ואנחנו אכלנו בשבת כל אחד כנף או חתיכה קטנה אחרת. היה מקובל לחשוב שבשר עוף קל לעיכול והיה לנו כמובן מעט עוף.
פעם הייתי נורא רעבה, נכנסתי ביום חמישי למטבח, וראיתי את הקציצות, אז חתכתי לי חתיכה ואכלתי אותה. אבל אימא תרגיש בזה, חשבתי, אז אני איישר את זה מפה, ואני איישר את זה משם, או שאולי יותר טוב שאקח את כל הקציצה ותהיה אחת פחות, אולי היא בכל זאת לא תרגיש שחסר. אבל אימא שלי הרגישה, ושאלה אותי אם לקחתי קציצה. אמרתי לה: "אני? לא. בכלל לא דרכתי שם." אימא שלי הייתה באמת מאוד חכמה, אני חושבת שכל מה שלומדים היום הפסיכולוגים היא כבר ידעה. היא לא הייתה מתנפלת, אמרתי לא – אז זה לא. אחרי כמה ימים, אולי שבוע, אימא שלי שכבה לנוח אחרי צהריים. היא קראה לי, ואמרה: "יוליקה, נכון פעם, כשתהיי גדולה ואני כבר אהיה זקנה, מאוד זקנה, את תבואי אליי, ותגידי לי: 'מאמא, את יודעת, את הקציצה ההיא אני באמת לקחתי אז'." ואני במין קור רוח כזה אמרתי לה: "בחיים אני לא אגיד לך את זה, כי אני לא לקחתי." הרגשתי שלקחתי על עצמי משהו שלילי אבל שאני אוכל לעמוד בזה. עד אושוויץ באמת הייתי מפונקת.

ב. נשלחנו בטרנספורט הראשון מסרד לאושוויץ. ב-30 בספטמבר 1944, בשבת שלפני חג סוכות, נערך מפקד וכל דיירי המחנה התפקדו. הרכבת נכנסה פנימה, לתוך המחנה, ולפי השמות שהוקראו בקול, נכנסנו לקרונות. לא היו מושבים בקרונות, הוריי התיישבו על הרצפה כך שיוכלו להישען אל קיר הקרון, וגם אני ורבקה ישבנו כך. הכניסו עוד ועוד אנשים והיה צפוף מאוד. יומיים היינו ברכבת, שלא נסעה כל הזמן. ניתן לנו מעט מאוד אוכל, אבל אף אחד לא חשב על אוכל. לא היינו רעבים, כי היינו בהלם מהסיטואציה. עוד לפני שעלינו לקרון ידענו שאנחנו נוסעים מזרחה, מה שגרם להרבה פחדים ולחץ אבל גם לאדישות, זה היה משתק. אני זוכרת שבקרון שלנו היה שקט, פשוט שקט.

ג. בדרך לאושוויץ, התברר לי בצורה מאוד מוחשית, שאימא שלי כבר לא תוכל לעזור לי בשום דבר. הקרון היה צפוף מאוד, היינו יותר מתשעים איש, כל אחד ישב איפה שהתיישב, את כל הסיפורים האלה כבר מכירים מאלף עדויות. היה שם קיתון אחד לעשיית צרכים, מין חבית. אני זוכרת שאמרתי לאימא שלי שאני נורא צריכה, אבל אני לא יכולה לעשות ככה. והיא אמרה לי: "עוד מעט יהיה חושך, אפילו מעט האור כבר לא יכנס דרך החרכים, ותלכי בחושך". הגיע החושך, ושוב אמרתי לה: "אני לא יכולה, מאמא, מה אעשה?" והיא אמרה לי: "תעשי". – "אבל אני לא יכולה". אז היא אמרה לי: "אז אל תעשי". – "אבל אני נורא צריכה". – "אז תעשי ואז אל תעשי". באותו רגע הבנתי שזהו, שעד כאן. מכאן והלאה אימא שלי כבר לא תפתור לי את הבעיות. במודעות מאוד ברורה וחזקה הבנתי שמעכשיו מה שאעשה – יהיה לי, ומה שלא – לא. הייתי אז רק בת חמש-עשרה.

ד. לאחר שגנבו לי את המעיל בסרד, גיסתי בלנקה נתנה לי את אחד משני המעילים שלה. המעיל היה רחב וארוך, עם כובע ברט גדול שנלווה אליו, וכולו ממולא במין כריות. עם המעיל הזה הגעתי לאושוויץ והוא הציל אותי, משום שכשלבשתי אותו נראיתי גדולה מכפי גילי. הפרֵדה מאימא קרתה בלי שהרגשנו. לא ראיתי לאן היא הולכת, מפני ששלחו אותי ואת רבקה לצד אחר ממנה, והכול במין בהלה, "מהר, מהר, מהר".
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ההורים שלי.

עוד סיפרה יוליקה:
בשלב מסוים הועברנו למחנה נשים FKL (גם הוא במתחם אושוויץ-בירקנאו) ולאחר זמן לא רב העבירו אותנו שוב. העלו אותנו לרכבת עם קרונות משא פתוחים, בלי גג. למרות שירד עלינו גשם שוטף בזמן שנסענו, לא היה לי קר ולא הפריע לי. זאת הייתה אפילו הקלה, כי לא היינו חנוקים, וזו הייתה נסיעה קצרה יחסית. ... מתחנת הרכבת הלכנו ברגל למחנה באד קודובה (Bad Kudowa) בשטח פולין על גבול צ׳כיה.

באד קודובה היה מחנה עבודה גדול שהיה מחולק למחנות קטנים. האסירים במחנה – רוסים, איטלקים, צרפתים וצ׳כים – עבדו בו עבודות כפייה ושהו בו כבר זמן רב. מלבדם היו שם גם צ׳כים חופשיים, שעבדו במשך השבוע ונסעו לסוף שבוע הביתה. במחנה שלנו, מחנה הנשים, היו ארבע מאות וחמישים נשים: פולניות, הונגריות, נשים שהגיעו מטרזינשטאט, והטרנספורט שלנו שכלל גם נשים צ׳כיות וסלובקיות.

העובדה שנראיתי צעירה מגילי הפכה מחיסרון גדול ליתרון, כי ריחמו עליי ועזרו לי. כך היה גם בבית החרושת. עבדתי על מכונת השחזה ומאוד לא הסתדרתי אִתה. הממונה עליי היה שבוי איטלקי שלא ידע גרמנית. הוא רצה שאבוא איתו לאיטליה כשתיגמר המלחמה, ובכל הזדמנות היה אומר לי: "היטלר גמור, את האישה שלי, בואי אתי לאיטליה". הוא עזר לי מאוד, תמיד תיקן את הפאשלות שלי. זאת הייתה עבודה קשה, עמידה של שתים-עשרה שעות על הרגליים, וכל הזמן להזיז לפה, להזיז לשם, קדימה ואחורה, זה בהחלט לא היה קל. הייתי צריכה לעשות איזושהי "נורמה" כלומר מכסה מסוימת, וכיוון שלא הצלחתי להגיע למכסה היומית – האיטלקי היה משלים לי. הוא היה עושה את העבודה שלו ואחר כך מיהר לעשות את העבודה שלי, ואז חזר לשלו.

75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-יוליקה

יוליקה ואחיותיה במלאות שנה לשחרור

---סוף ינואר 2020
השבוע סיפרה לי אביטל, בתה של יוליקה ז"ל, שסנדרו בלדן – בנו של אותו שבוי איטלקי – יצר קשר עם בן הדודה שלה. מכאן מתבהרת התמונה הבאה:
לואיג'י בלדן היה יליד איטליה ונלכד על ידי הנאצים בהיותו ביוגוסלביה בספטמבר 1943. כעובד כפייה, הוא הועבר בהליכה מתישה למפעלים גרמניים שייצרו חלקים מכניים למטוסים. באפריל 1944 הוא הועבר שוב למחנה העבודה הנאצי באד קודובה בפולין, לעבודה כמכונאי. כאן יכול היה לחשוב על עצמו, לדאוג לעצמו בלבד, אבל העדיף לעזור לאחרים. הוא גנב תפוחי עץ ותפוחי אדמה מחוץ למחנה, כדי לתת אותם לנערות יהודיות במחנה העבודה הנאצי, תוך סיכון חייו. מספר פעמים אף הגן על חייהן מפני התעללות הנאצים ואולי אף ממוות. אחת הנערות שברה בטעות חלק במכונה, אך בזכות התערבותו של לואיג'י בלדן היא נותרה בחיים. הוא טרח ליידע את הנערות היהודיות על התקדמות המלחמה, כשהוא מסתכן בעונש חמור, אבל עשה זאת כדי לתת להן תקווה שתעזור להן לשאת את העייפות, את עבודת הפרך. הוא סיפק להם בסתר סמרטוטי צמר לכיסוי ראשן מהקור, שכנע את השומרים הגרמנים האכזריים להתייחס אליהן באנושיות רבה יותר, ואף הורה לחבריו, שני עובדי תחזוקה, להביא להן מעת לעת אוכל, אותו השיגו מהפולנים. אסיר מיואש ורעב בעצמו, הצליח למצוא את הכוח והרגישות לעזור, תוך סיכון חייו, לאסירות יהודיות חלשות ממנו. גילויי הסולידריות שלו כלפיהן במחנה העבודה הנאצי נבעו אך ורק מלבו החם, כך אומר סנדרו. במקביל ביצע לואיג'י חבלה ממוקדת בחומרי תעשיית המלחמה שיוצרו במפעלים ובמכונות המחנה.
במרץ 2007, בגיל 90, פרסם לואיג'י בלדן את הממואר "המאבק לשרוד – התנגדותי הבלתי חמושה לנאציזם", העדות האיטלקית היחידה למה שהתרחש במחנה הנאצי סאקיש-קודובה בפולין.
לואיג'י בלדן נפטר ב-2017, בגיל מאה. בנו סנדרו מרצה על הספר של אביו בפני תלמידים בארצו, משום שלדבריו – צעירים באיטליה שכחו את אירועי מלחמת העולם השנייה, ואינם מבינים את השואה.

השאר תגובה





Call Now Button
WhatsApp chat