הבחירות שבחיינו

הבחירות שבחיינו

כצפוי, זו שנת בחירות. בחרנו לרשויות המקומיות ובחרנו לכנסת. שלא כצפוי, היום שוב נתכנס לקלפיות, בפעם השלישית. עוד הזדמנות לחשוב על בחירות שאנחנו עושים בחיים.
קחו רגע למחשבה. מה הייתה הבחירה ששינתה את חייך, ועליה יש לברך כל יום?
בהרצאה מלאת ההשראה של זיו שילון הגיבור, הוא סיפר על הפעם הראשונה שבה הרגיש שהוא בוחר בחיים אחרי הפציעה. בוחר, ולא פשוט שורד או מתקיים. הוא בחר בחיים אחרי שראה סרטון שבו אמו אמרה שהיא נלחמת במחלתה כדי לראות אותו מחלים. הוא בחר בחיים למענה.
בחירות הן תמיד בין חלופות. לפעמים נדמה שאין ברירה, אבל למעשה תמיד יש ברירה.
אנחנו בוחרים מסלולים בעזרת הווייז הפנימי שלנו, בכל יום מחדש, בחירות קטנות ולא מאוד גורליות. רק מדי פעם אנו נדרשים לבחירה גדולה שעשויה לגרום לשינוי במרחב, בחלוקת הזמן, במיקוד שלנו בחיים. הבחירות שלנו מעצבות את סיפור חיינו.
לשמחתי בחרתי להקשיב, להאזין לסיפורי חיים, לעזור לאנשים להפליג הביתה בעזרת מפרשי הזיכרונות. אני בוחרת מדי בוקר מחדש להיות הרוח במפרשיהם. שם המשפחה, גם בו בחרתי, אסקוז'ידו, פירושו – נבחר. שפר עליי גורלי, שנשים וגברים רבים בחרו ובוחרים בי לספר את סיפורם דרכי – לילדיהם.
דוד הלפרט סיפר על הבחירה של סבא וסבתא שלו: סבא רבא עמרם-יצחק, שהיה יהודי קטן קומה אך גדול ברוחו, רצה מאוד בנים. כשהאדמו"ר מקומָרנֶה ביקר בהומונו, ניגש אליו עמרם-יצחק וביקש ברכה. אמר לו האדמו"ר: "אני יכול לברך אותך בבנים, אבל תצטרך לעבור למקום אחר ותאבד את פרנסתך." חזר עמרם-יצחק לביתו, סיפר זאת לאשתו והתייעץ אתה. בדעה משותפת החליטו השניים שחשוב להם יותר ללדת בנים, הם עברו לברגסס ושם נולדו להם שלושה בנים. (דרך הלופה)
דבורה זייפרט סיפרה על בחירת הוריה: הורי לא רשמו אותי לאחד מבתי הספר של המוסדות הלאומיים, גם לא לבית ספר דתי חרדי "בית יעקב" לבנות, ובטח שלא לבית הספר של המיסיון הנוצרי, שם קיבלו הילדים ארוחות חמות ולמדו שפות. רכישת השכלה עמדה בראש סדר העדיפויות מבחינתם, על כן בחרו בטוב ביותר, ושלחו אותנו לבית הספר הדתי הפרטי "חורב". אגב, בשל חשיבותה של ההשכלה, גם לא גויסנו לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה בתור בני נוער מתבגרים. (זיכרונות)
אביגיל בנאי מספרת: את בן זוגי בחרתי בעצמי, אבל הבחירה במקצוע ההוראה לא הייתה הבחירה שלי. רציתי להיות מעצבת אופנה, ללמוד אומנות, מלאכות יד. תמיד היו לי ידיים טובות ואהבתי ליצור. בבית הספר היסודי רקמנו, תפרנו וסרגנו ואני אהבתי את זה מאוד. העניין בעיצוב טבוע בי. למדתי לסרוג מדודה חנה, אחות אמי כבדת הגוף, שישבה על המיטה שעות וסרגה. ומיד לאחר שלימדה אותי את טכניקת הסריגה הבסיסית, סרגתי לי חולצה ורודה שעיצבתי בעצמי, עם שרוולים תפוחים, שרוך ובשני קצותיו כדורי צמר. תכננתי ללמוד בתיכון המקצועי "סליסברג" במגמת מלאכת מחשבת, אבל אימא התנגדה, "מה? תלכי להיות תופרת? זה מה שאת רוצה להיות? תופרת?" היא כיוונה אותנו להוראה כי דאגה למעמד החברתי שלנו ושתהיה לנו פרנסה, הוראה נתפס כמקצוע מכובד עם משכורת טובה. מנקודת מבט של שורדת, אמי דחפה את ילדיה ללמוד, לגמור תיכון ולהמשיך. ההשכלה תפסה אצלה מקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות, והיא רצתה שבנותיה יהיו עצמאיות. הסכמתי ולמדתי הוראה, לא עיצוב ולא תפירה. פעם שמענו בקול ההורים, בניגוד למקובל היום, שההורים שומעים בקול הילדים. (הספר נמצא בכתיבה)
אביבה בית דגן סיפרה על בחירת אביה: רבבות יהודים נדדו בדרכים והסתתרו במקומות שונים מפני הפורעים. ... כך התחילה – בעיקר בקרב הצעירים – הבריחה הגדולה. התקווה לחיים עצמאיים ולשוויון זכויות התפוגגה, הם עזבו כל שהיה מאחוריהם, הבריחו גבולות, עברו ארצות, ושאיפתם היחידה הייתה לעלות לארץ ישראל או להגיע לארצות החופש, למדינות המערב. ... הסכנות בדרך היו רבות. ... על פי המדיניות הרוסית נאסרה היציאה מתחומי הארץ, משום שהם ראו בכך בגידה במולדת. ... הנתפסים עם תעודות מזויפות או ללא תעודות היו עוברים חקירות משפילות ונשלחים במקרה הטוב בחזרה, ובמקרה הרע נזרקים לבתי כלא ואף גרוע מכך. ... אבא היה אז רק בן שש-עשרה. קשה וכואבת הייתה ההחלטה לעזוב את ההורים ואת המשפחה בעודו עול ימים ולצאת לדרך הכרוכה בסכנת נפשות." (דורות)
ליאון רוזנטל סיפר על בחירתו, ברגע אחד בחייו: גיבור מלחמה רוסי אחד, עטור אותות ומדליות וקטוע רגל, התגרה פעם במזלו. ישבתי לעת ערב עם חברים בפארק כמנהגי מדי ערב, וגם אותו גיבור ישב שם מוקף בחבורתו. ריב בין שתי הקבוצות, שלו ושלי, התפתח עד מהרה לתגרת ידיים. במהלך הקטטה סטר לי גיבור המלחמה קטוע הרגל על לחיִי. להפתעתו בחרתי שלא להשיב לו מידית כגמולו, ובמקום זה אמרתי לו: "לא היית צריך", פירוש הדבר: יגיע היום ואתה תצטער על מעשך. הקיטע הספיק לשמוע עליי, והבין את הרמז ששלחתי לעברו, על כן חזר למחרת וחיפש אותי כדי לשתות אתי "לחיים", ליישר את ההדורים ולמנוע מעצמו צרות. (חזרה לחיים בכוח הרצון)
אברהם, חמי ז"ל, סיפר על הבחירה שלו ושל רעייתו: זמן קצר אחרי החתונה התחלתי ללמוד. על פנינה עברה תקופה די קשה. אני אמנם התגעגעתי, אבל כיוון שאהבתי מאוד ללמוד, נהניתי ושקעתי רובי ככולי בלימודים. בתום תקופה של תשעה חודשים שבתי לקיבוץ וכבר ייחלתי לשוב ללימודים. ... תמיד אהבתי ללמוד, פנינה ידעה זאת ועודדה אותי להשכיל. "לך תלמד," היא אמרה. היא הבינה שאם אֶבָּחֵר למרכז משק אצטרך להשקיע שנה של לימודים רחוק ממנה, במדרשת רופין, שאבוא הביתה רק בשבתות. באספת הקיבוץ שבה עמדתי להישלח ללימודים היא הייתה בהיריון עם בננו הבכור, ולמרות זאת הצביעה בעד. (יציאת מצרים שלנו)

השאר תגובה





לוגו של וואטסאפ