כשהבית הוא הפצע

כשהבית הוא הפצע
מאחר שמתפקידי לעזור לאנשים לחזור הביתה, מעת לעת עולה בי התהייה, לאיזה מין בית אני עוזרת להם לחזור?
אם חלילה היה ביתם אכזרי ומשפיל? מזניח? מקטין? בית עקר? גם אליו חוזרים? כלומר, חוזרים בוודאות (מי שמצליח להדחיק ולשכוח, אשריו). השאלה היא, האם גם אליו רוצים לחזור? צריך לחזור? כדאי? ואם כן, למה?
לא חסרות דוגמאות המוכיחות שכותבים שבים לילדותם הפוצעת, האלימה, המכלימה, משחזרים אותה, מקימים אותה לתחייה במילים בוטות, בכל גוני הקשת המושחרת. ואחרים קוראים בשקיקה.
למה? מדוע אנשים נמשכים לגרד את הפצעים, שלא לומר לחטט בהם? מדוע הם כמהים ללחוץ לעצמם על הנקודות הכואבות ביותר, המייסרות? מה קורה שם בפנים? מה בדיוק משתחרר ומייצר את עונג הכאב?
הכותב שולח יד ארוכה אל האופל. משלחת מתוכננת ומסודרת, מצוידת כראוי, יוצאת למנהרת השופכין שממנה פעם נחלץ, מאירה בפנסים רבי עוצמה על דפנות הפיר, מגששת אחר סימנים, מצלמת את עקבות המסע הצרוב בה. משלחת "חזור" עוקבת אחר ה"הלוך" ומתעדת את צעדיו. כבעל חיים טריטוריאלי, גם אם יזרקו אותו בנקודה מרוחקת אלפי מילין מהמקום ממנו יצא – ידע לשוב על עקבותיו.
כמו לנשוף לתוך בלון מכוער וממורטט ולהפיח בו צורה. גם היא מכוערת וממורטטת, אבל מלאת נפח. קודם רדומה ועכשיו די מפחידה. ערימת הדפים היא תוצר מעשה המפוח, החייאה של זיכרונות מדממים, רגשות מבעיתים. הרטוריקה לעתים קרובות מרהיבה, מבט מפוקח ושנון, שפה מלאת יופי וברק, משרטטת קווי מתאר לילדות קודחת, רושמת דמותם של נעורים יוקדים עד כוויה. מעשה הכתיבה עצמו מנצנץ, צורח חיים, משפריץ יכולות, הומור, שאיפות. והבבואה הנשקפת? – אבוי.
הספרים מוכיחים מעצם כתיבתם ופרסומם, שנכתבו ביד בוטחת, ממקום של חירות וכוח. כלומר, ההווה מנכיח את העבר הפגום ומעיד על שצמח מתוכו, והנה, פלא פלאים, הוא בשל. במעשה הכתיבה מוסר לנו הכותב: שרדתי כדי לספר, וראו את קסם הבשלת הפרי המתוק מתוך תלאות הפרח האומלל והשחוח. כאן ברבור כותב מתוך ברווזון מכוער, עבור, האם שומע?

השאר תגובה





לוגו של וואטסאפ