אוטוביוגרפיה של שפחה
במסגרת החפירות לגילוי יסודות הבית, תחושת השייכות, הזהות, המקור... כבר הבנתם שאני מכוונת למה שנקרא באנגלית "Home". בעברית, לעומת המילה הבסיסית "בית", קיימת המילה שעוטפת את "בית" בה"א משני צדיה, "הביתה". כוונתה המילולית – אל הבית. אבל היא מעבירה את החום, הריחות, הנוחיות, האנושיות של הבית במובן הנפשי, הרוחני שלו.
רשימה זו מוקדשת לציון עשור לפרסום התרגום העברי של הספר "אוטוביוגרפיה של שפחה" מאת הרייט ג'ייקובס
(Incidents in the Life of a Slave Girl). לטעמי – ספר חובה.
כמעט 160 שנה לפרסום המקור באנגלית. תורגם לעברית רק ב-2009 בהוצאת סהב, בידי טליה פישמן.
מוזר בעיניי שלקח כל כך הרבה זמן עד שזה קרה. הרי עברית היא השפה שבה לפחות פעמיים בשנה, בסוכות ובפסח, מזכיר העם היהודי את יציאתו מעבדות לחירות. ריטואלים בני אלפי שנים נועדו להעביר לנו את התחושה כאילו אנחנו עצמנו יצאנו מבית עבדים.
רק חבל שהתרגום לעברית רווי טעויות כתיב ושבחירת המילים לעתים כושלת (מוחלטת במקום החלטית וכדומה), מקווה שתוקנו במהדורות אחרות, אם היו כאלה.
"הביתה", Home, היה מושג בלתי מושג במשך 250 שנה עבור האדם השחור על אדמת אמריקה. תקופת זמן כל כך ארוכה בעידן המודרני, שקשה לדמיין. מיליוני משפחות הופרדו זה מזה ונמכרו בשוק שהיה לגיטימי. גם דור עשירי למי שנחטפו ממולדתם באפריקה, כדי לשרת את האירופאים ואחר כך את האמריקאים, היו עבדים שלא באמת גרו בבתים. הם אוכסנו במחסנים, כי האדם הלבן נהג בהם כבסחורה, ולסחורה אין בית. הם התקיימו במחנות עבודה בתנאי עינויים. תיאור השפחה הישנה על סף חדר השינה של גבירתה, על הרצפה, לא יוצא לי מהראש.
בסיפורה האישי ג'ייקובס מתארת את העיוות הנוראי, כשדורות של בני אנוש מתעמרים בבני אנוש אחרים וגורמים להם סבל קיצוני, גופני ונפשי. חוקי המדינה מזוויעים, הם מכשירים את העבדות ואת רצח העבדים, נורמות החברה בלתי נתפסות. במרכזו של הספר עומדים יחסיהם של הגבר הלבן והאישה השחורה, יחסי הדיכוי וההתעמרות. גם לנשים הלבנות יש מקום בספר, החל מהקנאיות, הרודפות, הפושעות והנוקמות ועד לרחומות והמצילות. גם הגבר השחור נמצא שם, וככל שהוא מוצלח יותר בגוף ובנפש – כך מתקצרים ורעים חייו. אבל במרכז הבמה עומדת האישה השחורה מול הגבר הלבן, ותשוקותיהם הלבנות והשחורות בהתאמה הן שמובילות את הסיפור.
אם אין לאדם חירות, אם אין לו בעלות על גופו, על עתידו, על ילדיו, מה זה בית? וכשאדם תלוש מבית – דמו מותר. נשים נאנסו כאימותיהם, ובנותיהן נולדו לגורל אכזר ידוע מראש. ילדי השפחות – שהיו לעתים קרובות יוצאי חלצי האדונים – המשיכו להינמק, נרמסו תחת רסן שלוח רסן.
באופן יוצא דופן סבתה של ג'ייקובס הייתה שפחה שהצליחה לצאת לחופשי, וחייתה בבית משלה. עם זאת, עדיין רבים היו האיומים והמגבלות על חיים עצמאיים של עבד חופשי במדינות הדרום. אבל הרייט ג'ייקובס חוותה מודל נשי אחר, ינקה את האמונה בחופש ונבנתה על תחושת הבית. סבתה שאפה וניסתה כל חייה לפדות את ילדיה ונכדיה. בזכות כל אלה, הצליחה נכדתה לברוח ולהגן על ילדיה.
הצעה לקריאה נוספת: ד"ר יעל שטרנהל מסבירה במאמרה כיצד העבדות עדיין מוטמעת וממשיכה להשפיע על אמריקה של היום. בהרצאתה היא מרחיבה על סדרי עדיפויות, על פערים כלכליים-חברתיים.
הצעה לצפייה: הסרט "הספר הירוק" ברור לי יותר עכשיו. הנהג ומשפחתו אינם מייצגים את האדם הלבן האמריקאי. כבני מהגרים מאיטליה הם לא היו נתונים להשפעתה הכה מזיקה של מורשת 250 השנים של עבדות מושרשת, לכן היו מסוגלים לראות את האדם שבפסנתרן המחונן ולאמץ אותו אליהם כאחד מהם.