לק אדום ויום כביסה

ברומניה העסיקה אטל כובסת וביתה תוחזק ברמת ניקיון גבוהה. כאן בארץ היא נאלצה לכבס, לבשל ולטפל בילדים, בלי פלגוצה שבאה בכל יום לעזור.
"רציתן פלשתינה?" סנטה בבנותיה, "אז בואו, תכניסו את הידיים למים"... ורמזה בקריצה על הפיילה העגולה.
פנינה ובתיה פרצו בצחוק, השקיעו את ידיהן בגיגית, והשלוש שפשפו את הכבסים בכל אותו אחר הצהריים. אחותן אסתר מעולם לא השתתפה ב"חגיגת הכביסה", כיוון שעלולה הייתה להזיק לידיה העדינות ולקלקל את הלק שמשחה על ציפורניה.
(מתוך "נצר משורשיו יפרה")

*****************

מנהלת בית הספר החדש התייחסה אליי בחשדנות. בעיקר אחרי שעבדתי עם הילדים על נושא ה"אני", נושא מאוד לא מקובל לפני חמישים שנה, כאשר טובת החברה והמדינה התעלו בהרבה מעל טובת הפרט. המנהלת הביטה בנו בדאגה כשהילדים שכבו על הרצפה וכל אחד צייר את דמותו של חברו. למרבה תדהמתה, תליתי את יצירותיהם המוגמרות בפרוזדור בית הספר. מנהלות לא היו רגילות למורות יצירתיות שמשתלטות על המסדרונות, והיא כמעט יצאה מדעתה.

"את," הצביעה עליי בציפורניה האדומות, קצות אצבעותיה אוחזות סיגריה בוערת, "הכיתה שלך תהיה תמיד מול החדר שלי. תשאירי את הדלת פתוחה כל הזמן, אני רוצה לראות מה את עושה בשיעורים".

הפרעתי את שלוותה. היא לא יכלה לסבול את היוזמות הבלתי צפויות שלי, אבל גם לא יכלה לעצור אותי או לזרוק אותי מבית הספר, כי ההורים והילדים הלכו אחריי באש ובמים.
(מתוך ספר בכתיבה)

*****************

שתי נשים חזקות שראיינתי הזכירו את הלק על הציפורניים. מדי פעם חזר הפרט הקטן הזה והשתרבב לסיפוריהן. מה העניין עם הציפורניים? מדוע הוא נחרט כל כך בזיכרון, חזר והוזכר בחלוף חמישים, שישים ושבעים שנה? מה הייתה משמעותו פעם?

קל לנו לשכוח שבאותה תקופה כל פעולה בחיי היומיום, ולו הפשוטה ביותר, הצריכה הפשלת שרוולים ומאמץ פיזי של האצבעות, של כפות הידיים, של הזרועות, של השכמות... מטלות משק הבית וטיפול במשפחות מרובות נפשות, דרשו השקעה עצומה של כוחות גוף ונפש. בכפר ובעיר. הכביסה, הגיהוץ, הבישול והאפייה – הכול נעשה בעבודת כפיים קשה ותובענית וכל משימה מאלה כללה פעולות רבות. המזון נרקח מתוצרת עצמית או מקומית, ארון הקרח לא הכיל הרבה והפשיר מהר, לכן בכל יום העמידו האימהות מנות טריות. המלבושים נתפרו במכונת תפירה ביתית, תיקנו כל בגד, גם גרביים ותחתונים, והטליאו. חולצות, מפות, וילונות ומצעים נסרגו ונרקמו ביד.

בזמנים ההם "אישה טובה" שלטה בכל המלאכות. ודווקא במשפחות שהתקיימו בדוחק, בצניעות ובפשטות, לעתים קרובות הציבו הנשים לעצמן רף גבוה של החזקת משק בית למופת. ילדיהן יצאו מהבית מסודרים, נקיים, שיערם סדור בקפידה. הפירוש המילולי של המושג "בלעבוסטע" הוא בעלת בית. אבל העיקרון שעומד מאחורי המושג הוא שהסדר והניקיון עולים למדרגת ערך עליון. בתים אלה הבריקו והדיפו ניחוחות סבון. הכביסה לעולם הבהיקה, מעומלנת ומגוהצת.

נשים עבדו כשכירות בפרדסים, בהוראה, במקצועות הרפואה, הן היטו שכם בעבודות פיזיות במשק החקלאי המשפחתי, הן היו חברות ה"הגנה", הן גידלו ילדים וניהלו משק בית. ערך העבודה השתקף יותר מכל בידיהם המחורצות, המחוספסות, של נשים וגברים עמלים משחר עד ליל; ואילו ציפורני גברת אדומות התנוססו כדגל הנהנתנות, ההשתמטות, האגואיזם וכאדנות והתנשאות מעל מעמד הפועלים קשיי היום. הנשים שטיפחו ציפורניים היו אלה שמרפקיהן לא טבלו בגיגית מלאה בסבון, בדרך כלל הן לא קצצו, לשו, טחנו, סחטו, קרצפו, חלבו וקצרו. מי שמשחה ציפורניה יכלה בוודאות להרשות לעצמה חיים נוחים יותר, להעסיק כובסת, מבשלת, וכנראה שלא עמדה לשטוף כלים לאחר סעודה מרובת פיות. בחברה סוציאליסטית, במדינה בהקמה, במשק בצנע, בתקופת מכנסי החאקי של אתא, הסנדלים התנכיות וכובע הטמבל – ציפורניים ארוכות וצבעוניות וגם גרביוני ניילון ובגדים מהז'ורנל – היו סמל סטטוס, הצהרת הון.

מובן שהם הביעו גם נשיות מתפרצת, כוחנית, חצופה. הלק (במיוחד אדום) היה ועודנו סממן של טיפוח. לו היו המספרות שלי פחות עדינות וזהירות, ולו היו נוקטות לשון קצת יותר משתלחת, היו ודאי מנסחות את שמירת הציפורניים והצגתן באדום לעיני כל כמופע נלעג של גנדרנות מתריסה. הנשיות דוכאה אז בדיוק כפי שכל משאלות הלב ונטיותיו דוכאו ונדחקו-נדחסו פנימה, כדי לפנות מקום ל"כמו כולם", לבנייה משותפת של מדינה וחברה. כל מה שלא התיישר עם מטרותיו הישירות של המפעל הציוני באותה עת ולא הועיל לו – יוק! הורים הפסיקו לדבר עם ילדיהם בשפת אמם, הצגות ביידיש כמעט נאסרו על פי חוק, לא מקובל היה להתלבש בצבעוניות יתר, להתהדר במכשירי חשמל שאין לאחרים ועוד ועוד.

הן האחות הסוררת-המשתמטת של בתיה, והן המנהלת הפולניה והרודנית של אביגיל – שתיהן הוסיפו חטא על פשע. לא רק שפגעו בקרובות להן ברמה האישית, בנשים הצעירות שלצדן, אלא שעוד העזו לצאת חוצץ נגד רוח התקופה, ונעצו את ציפורניהן האדומות בעיניו של המפעל הציוני.

**
הפוסט מוקדש לניצה אייל ז"ל שנפטרה בחודש שעבר, אוקטובר 2019.
בהוקרה על מחקריה, מאמריה וספריה מאירי העיניים.