אחרי סדנת יומולדת עם יעל, אמה ואחותה, נשארתי עם השאלה שהצעתי להן לברר בתחילת הסדנה – מה זה בית? לאן אנחנו חוזרים כשמתגעגעים הביתה?
בבגרותנו נטועים לנו כבר בתים שונים בזיכרון. אנחנו מחוברים לבתי המשפחות הביולוגיות הגרעיניות והמורחבות, לבתי אחים, חמים, ילדים, לבתי שכנים וחברים קרובים, ויש גם בתים מקצועיים.
מהסיפורים של שלוש הנשים המקסימות שהתארחו אצלי בסדנה, נדמה שבית הוא גם זמן ולא רק מקום. או שאולי הוא מין מקום כזה שמתקתק בקצב מוכר, כפעימות הלב של אימא עבור תינוקה. מקום שתנועת מחוגיו כה שגורה, מחג לחג, משבת לשבת, מארוחה לארוחה.
וגם, בית הוא השולחן שעומד במרכזו, ושדליה צילמה (כך סיפרה) במצבי החיים השונים שהתרחשו סביבו, מעליו.
כמו מיינות (ציפורי שיר) – שחוזרות בכל תקופת קינון לאותה פינת חלון או מרפסת – כך גם הזיכרון מושך אותנו לבתים שבילינו בהם מאז ילדותנו, בימות החול ובחופשים. לכל בית כזה שמור מקום בלבנו. נשוב ונאסוף את זרדי הסיפורים, את גבעולי הזיכרון, נרפד את הקן ההוא, ונחזור הביתה.
בתור קיבוצניקית מהלינה המשותפת של פעם… שאלת המה זה בית עלתה אצלי לא פעם בתור אמא לילדים. היה לי קשה לזכור מה עשיתי בבית והזיכרונות העיקריים שלי היו מחופשות.
בשנה שבה למדתי בקיבוץ, הילדים קראו לבית הילדים "בית", ובית ההורים היה ה"חדר".
אני זוכרת שזה נשמע לי מוזר כל כך.
לא במקרה הספר של אסף עינברי נקרא "הביתה".
הספר של יונה טפר מקיבוץ דפנה נקרא "כאן היה הבית".
ויש את "שני בתים לחלום" של רבקה לבקוביץ.
בית כמו רחם. מושך את הגעגוע למקום מוגן ונטוע ששם העוגן השורש והיסוד מאפשר ללמוד את הנדסת החומרים, שילוב המולקולות שבפנים היבטים פילוסופים ותכנים תרבותיים בינהם גם דתיים. שמשם נוצרת ומוארת סביבת הקיום. מהסמוי לגלוי. מהמרחב הויזואלי שמייצר נראות מראה מקום. משחקים בזמן עבר או זמן עתיד או הווה כדי להגיד. את כל מה שעולה על הדעת על הלב ….
אפשר לומר שאת חוקרת את הבתים שמהם נוצר הבית שבו גדלת.
מבינה מאוד את סקרנותך לגבי העבר, לדעתי יש לו השלכות (גם אם אלה קורים בלתי נראים) על ההווה ועל העתיד.
בהצלחה רבה עם כתיבת הספר החדש, על משפחתה של אמך.
מקסים!
תודה, רותם!
בתור קיבוצניקית מהלינה המשותפת של פעם… שאלת המה זה בית עלתה אצלי לא פעם בתור אמא לילדים. היה לי קשה לזכור מה עשיתי בבית והזיכרונות העיקריים שלי היו מחופשות.
בשנה שבה למדתי בקיבוץ, הילדים קראו לבית הילדים "בית", ובית ההורים היה ה"חדר".
אני זוכרת שזה נשמע לי מוזר כל כך.
לא במקרה הספר של אסף עינברי נקרא "הביתה".
הספר של יונה טפר מקיבוץ דפנה נקרא "כאן היה הבית".
ויש את "שני בתים לחלום" של רבקה לבקוביץ.
נשמע מעניין.
תודה, רחל.
מקסים！
רוצה גם את סדנת היומולדת
קדימה!
תביאי גם אַת, את אמך ואת אחותך. יהיה כיף, זה בטוח.
במקרה שלך אני מוכנה גם לברטר, סדנה תמורת סדנה…
נשמע נפלא. מזמינה ליומולדת הבא שלי!
בכיף!
נראה אותנו זוכרות.
בית כמו רחם. מושך את הגעגוע למקום מוגן ונטוע ששם העוגן השורש והיסוד מאפשר ללמוד את הנדסת החומרים, שילוב המולקולות שבפנים היבטים פילוסופים ותכנים תרבותיים בינהם גם דתיים. שמשם נוצרת ומוארת סביבת הקיום. מהסמוי לגלוי. מהמרחב הויזואלי שמייצר נראות מראה מקום. משחקים בזמן עבר או זמן עתיד או הווה כדי להגיד. את כל מה שעולה על הדעת על הלב ….
אפשר לומר שאת חוקרת את הבתים שמהם נוצר הבית שבו גדלת.
מבינה מאוד את סקרנותך לגבי העבר, לדעתי יש לו השלכות (גם אם אלה קורים בלתי נראים) על ההווה ועל העתיד.
בהצלחה רבה עם כתיבת הספר החדש, על משפחתה של אמך.
סדנת היום הולדת מומלצת מאוד! פעילות מיוחדת !
תודה על הפרגון. אין עלייך!!
איילת, תודה שאיפשרת לנו לחזור הביתה
תודה אילת, מעורר מחשבות
תודה שקראת ושהגבת, גילי!
סיפורים מרתקים, בעיקר הנגיעות הרגישות שלך באנשים והמיקוד בדברים החשובים בחיים.
תודה רבה, מיקי!
באהבה, יעל!
תודה שבחרת בסדנה שלי.