סוכה במדבר
לאחרונה קראתי בזה אחר זה את "בביתו במדבר" (הרומן הרביעי של מאיר שלו, שיצא לאור בשנת 1998), ואת "אל תגידי לילה" (הרומן העשירי של עמוס עוז מ-1994. מקווה שאני מדייקת במספרים ובתאריכים).
שני הספרים שונים בתכלית, שניהם מעוררים מחשבה ורגש. יש המון מה לומר עליהם, אבל הקריאה בהם ברצף העלתה לי דווקא מחשבות על המדבר. הנושאים המרכזיים של סיפור סוכות – הארעיות, הבעלות, המסע וחציית המדבר – שזורים בדרך זו או אחרת בשתי היצירות היפהפיות הללו.
לדעתי, אצל שלו המדבר מייצג את סוף העולם, מעין עיר מקלט אליה הגיבור בורח מגורלו, או לפחות מתרחק מרחמה ומרחמיה החונקים של ירושלים, שגידלה אותו. אצל עוז – בית ילדותה של נועה בעמק חפר, במושבה מוזנחת וחרבה, נגזל ממנה. היא ותיאו, שני עקורים-סחופים, כאילו מתגלגלים לעיר המדברית ונתקעים בה. בהתחלה הם חולמים לשנות אותה, לעצב אותה, ולבסוף די נכנעים ונטמעים בה.
לתחושתי, שלו מצייר מדבר מואר, בצבע מלא, הצורות בו נושמות, המדבר הוא יצור חי. בעוד שאצל עוז, המדבר מחובר לחושך, הוא אפל ומאובק ובולע. אבל בשני המקרים – המדבר מחוספס, גברי ומסוכן. במקרה הראשון – מסוכן, מעורר ומרגש, במקרה השני – מסוכן, מצמית וממית.
מה לשני הסופרים הגדולים האלה – אנשי ירושלים וההתיישבות העובדת – ולמדבר? מה חיפשו בין שביליו ונקיקיו? מה מצאו בו?
רפאל של שלו חותר למדבר, שם הוא מוצא וממציא את ביתו. המדבר עצמו. לא כך נועה ותיאו, אצל עוז המדבר הוא המכלול שבתוכו נמצא הבית, מעטפת חיצונית חונקת-מחבקת. כיוון שכך, אצל עוז היציאה מגבולות היישוב לתוך המדבר כרוכה בהליכה לאיבוד, בעוד שאצל שלו מדובר בהתמצאות מוחלטת, היכרות כה עמוקה עד שרפי מנווט את מכוניתו במדבר בעיניים עצומות ועוצר את בלמיה ממש על סף התהום. היציאה אל השממה הלא באמת שוממת נעשית ברכב שטח, בטנדר. ברפי היציאה מתחומי היישוב-כביש לטבע – מדיטטיבית, משרה שלווה ומעוררת כאחד; על אף שהמטרה המוצהרת ליציאה למדבר היא עבודה, פרנסה. אצל תיאו זו יציאה משגרה משמימה להרפתקה קצרה, להתבוננות פנימה. ב"אל תגידי לילה" מאופיין המדבר בעמוד השלישי ישירות: "עתיק. אדיש. זגוגיתי. לא מת ולא חי. נוכח."
ומה עם זוגיות? בשני המקרים היא נתונה במבחן ולא מאוזנת. במדבר הזוגי אין צאצא משותף, והיקשרות לילדים (מקשר זוגי אחר אצל שלו ותלמידים אצל עוז) מאתגרת את הזוגיות. לקשר אין המשכיות, מה שמנבא סוף לחוליים המשפחתיים. מנגד – גם האהבה העזה בסכנת כליה ולא יהיה לה הד. המדבר הוא תשוקה לוהטת, חיבור פיזי שמגשר על פער גילים במקרה של עוז, ועל גירושין (הבגידה לא נתפסת כבגידה, כשאישה חוזרת מדי פעם לחיק בעלה הראשון במין יקום מקביל), אצל שלו. אצל שלו, מעשי האהבה מתרחשים על סף גבים על קצות צוקים. ואילו אצל עוז קיימת הפרדה בין ההתבוננות בנופי המדבר מן המרפסת ובסימני פלישתו אל העיר, לבין מעשי האהבה המתרחשים בחדרי הבית, המוגן.
בשני הספרים נדמה שהמדבר משלים את האדם החסר. הוא מרפא, כלומר דרכו מגיעים לסוג של השלמה והחלמה.
חג סוכות שמח!
אילת